ביקורת: קצב החיים, תיאטרון סנט ג'יימס ✭✭✭

קצב החיים

תיאטרון סנט ג'יימס

11 ביולי 2015

3 כוכבים

בהודאה עצמית, סיי קולמן לא מוזכר בנשימה אחת עם כמה מענקי תיאטרון המוזיקלי הגדולים, כמו סונדהיים ולויד וובר. אפילו השירים הפופולריים ביותר שלו “Big Spender” ו-“קצב החיים” קיבלו חיים משל עצמם ורק לעיתים רחוקות מקושרים חזרה לשורשיהם המוזיקליים.

אז האם קולמן לא היה מוערך בזמנו? למזלנו, תיאטרון סנט ג'יימס מארח ערב מיצג של הלהיטים הגדולים של סיי קולמן כדי שנוכל להחליט בעצמנו. המופע, שמכונה 'מאסטר של השיר המושך', מציג שירים ממחזות כמו Sweet Charity, Little Me ו-City Of Angels, כמו גם כמה מנגינות פחות ידועות שמעולם לא הוצגו בלונדון לפני כן.

ארבעה שחקנים עזרו להביא לחיים את יצירותיו של קולמן, עם שילוב של קטעים קבוצתיים (כמו קצב החיים המאוד מלהיב שחתם את המופע) וכמה הופעות סולו וסטים. ווסט אנד הוותיקן מרטי ווב הובילה את הקאסט, ולמרות שנראתה מעט לא במיטבה במהלך חצי השעה הראשונה, הצליחה להרים זאת עם הופעה מלאת חיים ובועטת של Nobody Does it Like Me מ-Seesaw. ווב סומנה בבירור כמובילה, עם הצגתה האישית על הבמה וקבלת כבוד רבה מהקהל.

עם זאת, היא נעלמה בצילו של סדריק ניל, שחקן יחסית חדש שכמעט מצדיק את מחיר הכניסה לבדו. לניל יש קול חלומי, קטיפתי וחלק, אך עם יכולת לבצע אקרובטיקה קולית לא ייאומנה. זו הייתה הופעה אנרגטית מניל והקהל אהב זאת; כשהגיעה הזמן להרכנות הסופיות, הוא קיבל תגובה מצוינת מהקהל. שני הסולואים שלו במחצית השנייה; The Best Is Yet to Come ו-Use What You Got (The Life) היו בין הרגעים הטובים ביותר של הערב – ללא ספק, ניל הוא אחד שכדאי לעקוב אחריו.

דבי קורופ הייתה סולפול מאוד, שלתה כל סנטימטר מהכחולתה הסולטרנית ברובד הסולו שלה של Big Spender. היא גם חיפשה את הפוטנציאל הקומי מ-The Oldest Profession מתוך The Life של קולמן, זעקת מצוקה מזונה משועממת ותשושה. ג'ון באר היה אמין כפי שקורות חייו המצוינים מציעים, והגיע ליתרון במהלך הופעה משעשעת של Never Met a Man I Didn’t Like מתוך Will Rogers Follies.

קולמן כבר השיג כמה להיטים גדולים והמנגינות מ-Sweet Charity עדיין בולטות כעבודותיו החזקות ביותר. עם זאת, היו כמה נפילות ביניהן, כמו The Colours of My Life מ-Barnum, מנגינה ממש פשוטה שלא הייתה צריכה להיות בכלל ברשימת השירים של אמש. עוד שיר, Where Am I Going?, למעשה הוסר מהפסקול של Sweet Charity ולא תרם לשכנע על כלולו אמש.

בעוד שהקישורים בין השירים הם קריטיים בערב מיצג, השימוש בקול מתוקלט שאב את האנרגיה מהחדר. הקאסט נדרש לשבת כמו בובות בטן בזמן שקול מהתקרה נתן לנו סיפור סיפורי די מתנחמד. לא למדנו הרבה על קולמן או איך הקריירה שלו התפתחה; קישורים מחודדים יותר יכלו להוסיף מעט בהירות נושאית לערב.

קולמן עבד בעידן שבו ברודווי הייתה בעשירייה הראשונה באופן קבוע. לא כל מספר שהוצג כחלק מ-קצב החיים היה ראוי למקום במופע, אך הקהלים נותרו ללא ספק שהוא היה מלחין מוכשר מאוד עם היכולת ליצור להיטים בטוחים. קאסט מוכשר ורבגוני משמעותו שגם מי שמוציא הרבה כסף לא יצא מאוכזב.