וידויים של שחקנית (מתמודדת) חלק 1

מסך עולה / מי אני?

אני רואה את זה מגיע ממרחקים... 'מה את עושה?'

'אני... שחקנית.'

אני לא יודעת למה, אבל תמיד שנאתי להודות בפני זרים שאני שחקנית. כנראה בגלל שרוב הזמן אני למעשה לא משחקת. אני מניחה שלהודות בזה שאת שחקנית בלי שיש לך את אותו תפקיד, לאנשים שלא מבינים את העליות והמורדות של המקצוע, גורם לבלבול מתון מצידם. לא לדבר על בושה חמורה מצידי. מסיבות ארוחת ערב של ההורים, חתונות משפחתיות, בעצם כל אירוע חברתי מחוץ לתעשייה, כל אלה מובילים למגוון מייגע של שאלות שקשורות למקצוע שלי שנראה זר. אני מוצאת את עצמי עונה על אותן שאלות, מזייפת את אותו התרגשות על הדרך שבחרתי ומזייפת את אותה הפליאה על התהילה של המשחק. ועדיין, השאלות שאני שואלת את עצמי הן מאוד שונות מאלה שעליהם חושבים אחרים. הם אולי רוצים לדעת אם יש לי חברים מפורסמים, או אם הייתי בCasualty, אבל שלי בדרך כלל מורכבות לפחות מאחת, או יותר נכון משילוב, מהבאות:

* איך בעניין הגעתי למצב שבו אני לא שולטת בגורלי?

* איך הגעתי למצב שבו אני מרוויחה שכר יומי – ולרוב בזמן שאני נמצאת במקצוע שונה מזה שעברתי הכשרה אליו?

* איך הגעתי למצב שבו אני עושה מאה עבודות במשרה חלקית שלא נותנות לי שום סיפוק?

* מתי קיבלתי את ההחלטה להפוך את חיי לקשים ככל האפשר?

* מתי החלטתי על רכבת ההרים ולא על הקרוסלה?

* איך הגעתי למצב שבו אני יושבת כאן ליד שולחני ומנסה לסדר את יום שלי לתוך ארון מלא באודישנים גרועים?

* שאלה אחת פשוטה לסכם את כל האחרות: איך הגעתי לכאן?

תמיד ניסיתי להיות הישגית. תמיד ניסיתי להגיע לפסגה, להתאמץ לקראת אותה הפסגה, והפעלתי הרבה יותר מדי לחץ על עצמי להגיע לשם. אבל, בתור סטודנטית באוניברסיטה מעולם לא דמיינתי שאסיים במקצוע מלא במאבקים, אכזבה או תסכול. מעולם לא עשיתי זאת, כי את לא יודעת על זה עד שאת מגיעה לשם, מתדפקת בהתלהבות על הדלת שמאחוריה טמונות כל שאיפותייך. אף אחד לא אומר לך שהדלת לא רק שקשה לפתוח אותה אלא שכאשר אכן תצליחי לעבור דרכה, החדר מצידו השני לא רק עודף. הוא פשוט מלא במתחרים נוספים.

מהמקצוע הזה שאין לו סוף שלמאוד למתיש, כאשר אני מעמידה את עצמי בעיניים אינסופיות, קיימים שאלות והערכות שלא נגמרות.

* איך עשיתי?

* האם אקבל קריאה חוזרת?

* האם אקבל את התפקיד?

* מה הם חשבו?

* האם הייתי מספיק טובה?

* האם הייתי צריכה לבחור שיר אחר?

מכל השאלות הללו, אחת בולטת במיוחד:

* מדוע אני מרגישה כאילו הדרך היחידה אי פעם להשיג את מה שאני רוצה באמת בעסק הזה היא להתגנב דרך היציאה למקרי חירום שמישהו השאיר פתוח בטעות? במילים אחרות, מדוע אני לא מרגישה ראויה להיכנס דרך השערים הגדולים של ההצלחה?

מי אני?

יכול להיות שעברת לידי בגיל 22, סיימתי לימודי דרמה מלאת תקווה וציפייה, מתרגשת מהמגוון הרחב של אפשרויות לעתיד שלי. בגיל 23, יכול להיות שראית אותי נושמת אוויר צח כשיצאתי מ-Pineapple Dance Studios, תוהה מדוע הטכניקה שלי לא השתפרה לאחר שבועות ושבועות של שיעורים. בגיל 24, ייתכן שעברת לידי בדרכי לאודישן עם התיק, המים ותיק מלא בעצבים.

ייתכן שדיברת איתי בגיל 25, אם הייתם רוכשים כרטיסים לתיאטרון. ביליתי יותר זמן בעבודתי החלקית מאשר במשחק, ותהיתי האם אי פעם אריח שוב את ריח ההצלחה המתוק. ובגיל 26, אם הייתם שואלים אותי, יכולתי לספר לכם על הקרב שאינו נגמר בין הראש שלי לבין הלב שלי, כשחשבתי מה צריך להיות הצעד הבא שלי בעולם הזה.

נכנסתי למשחק די מאוחר. בלט בגיל שלוש, ג'אז בגיל חמש, שיעורי זמרה בגיל שבע, תחרויות בגיל שמונה, זכיות בגיל עשר... זה לא היה אני. הייתי בת ארבע עשרה כאשר נדבקתי בחיידק, לאחר שזכיתי בתפקיד בהפקת בית הספר של המוכרת הקטנה. ניגשתי לאודישן רק כי חברתי לוסי לא רצתה ללכת לבד. עמדתי ושרתי יחד עם התקוותיות האחרות ולא חשבתי על זה יותר מדי... עד ששמי הופיע על לוח המודעות של בית הספר לקריאה נוספת. אז למדתי את התסריט כאילו חיי תלויים בכך, וכאשר קיבלתי תפקיד, באמת נתתי את הכל. הבוקר שלאחר ההופעה הראשונה, עדיין במרום מתחושת התהילה מהלילה הקודם, צעדתי במסדרון בית הספר כאשר גברת בארקר יצאה מחדר המורים. היא עצרה אותי ואמרה 'ברכות על הלילה שעבר, ג'ו. את יודעת, יש לך נוכחות בימתית אמיתית. כל הכבוד.' אכן מחמאות. גברת בארקר הייתה מנהלת מוזיקה ואחת מהמורות המכובדות ביותר בבית הספר. חיי לא היו אותו דבר מאז. פתאום רציתי שתהיה לי התחושה הזו כל הזמן. התחושה של הכרה, השגת הישג ושל סיפוק.

אם רק גברת בארקר הייתה יודעת את ההשפעה של משפט אחד שהיה לו על חיי.

אני לא יודעת מה אני עושה עם חיי. אני פשוט יודעת שאני אוהבת להופיע. ואני טובה בזה. אני יודעת שאני צריכה להיות סבלנית, אבל למה זה לא קורה לי? - איימי ‘במה את כרגע?’ תשובה בפועל:

אני לא בעצם בחוזה כעת אבל יש לי כמה ברזל באש. אני עובדת על קונצרט ואני נמצאת בגמר על עבודה גדולה, אז חוצות אצבעות. אני אמורה לדעת בשבוע הבא.

תשובה כנה:

שום דבר. לא היה לי אודישן מזה שבועות. חיי בהמתנה. הקריירה שלי במצב קיפאון.

רכשו עותק של וידויים של שחקנית (מתקשה) דרך AMAZON.CO.UK