סקירה: שיעור מאושוויץ, סטודיו טיים וולית'ר בווימבלדון ✭✭✭✭✭

סופי אדניט בוחנת את המחזה "שיעור מאושוויץ" מאת ג'יימס הידלנד בתיאטרון הזמן והפנאי בווימבלדון.

שיעור מאושוויץ

אולפן הזמן והפנאי, ווימבלדון

חמישה כוכבים

מונולוג של שישים דקות של שנאה, המועבר כהרצאה לקציני נאצים באושוויץ ומבשר על פתיחת הפתרון הסופי, שיעור מאושוויץ אינו קל לצפייה מההתחלה. עם כניסת הקהל נמצא אסיר מהמחנה (מייקל שון) עומד על הבמה, מורכן מעייפות ובאף מדמם. הוא עומד כאילו זה מאמץ עצום, מתנודד מעט מדי פעם כאילו עלול להתמוטט ויוצר דמות רודפת. כשתחילת המחזה, מגיע הדובר הנוכחי: רודולף הס, מפקד אושוויץ (ג'יימס הידלנד, שגם ביים, כתב והפיק את המחזה).

הס מקבל את פנינו ופונה אלינו כחבריו. דמותו נוטלת את עיקר הדיאלוג של היצירה, והחלק הגדול נמסר ישירות כלפי הקהל בצורה שהיא גם תוקפנית וגם גורמת לנו להרגיש מעורבים בצורה לא נוחה. השיעורים של הס הם סדרת מנטרות אנטישמיות מרושעות, המודגשות דרך ההשפלה וההתעללות האכזריות באסיר היהודי שלו, אביגדור קוניסברג שנמלט לאחרונה. המחזה הזה הוא קשה, מטריד וקשה לצפייה. עם זאת, כיצירת תיאטרון הוא מצטיין בכל דרך אפשרית.

יש נטייה אצל יוצרים שלובשים כובעים מרובים להיות מעט מגזימים בעבודתם, אבל לא אצל הידלנד, שמטפל בביצוע ובבימוי היצירה עם הרמות הדרושות של מקצועיות ומיומנות. מרשים ובעל נוכחות פיזית מההתחלה, הוא מעביר את הדעות המזעזעות של הס עם אמונה בלתי ניתנת לערעור ובסגנון, גיוון ואינטונציה של נואם ציבורי מיומן. בעוד שלשון יש הרבה פחות לומר, הנוכחות הפיזית שלו מרשימה, אם כי שובר לב, שכן הכאב והעייפות של קוניסברג כמעט זוהרים ממנו. בתוך השורות הבודדות שלו כל מילה היא מאמץ להשמיע, וכשהוא נאבק לקום על רגליו באחד הרגעים רגליו רועדות מהמאמץ. על אף הראוותנות של הס והזעקות של קוניסברג, ההופעות למרבה המזל לעולם לא נכנסות למלודרמטיקה. ההפך, שניהם כל כך משכנעים שכשהקוניסברג מוצא להיבק באחד הרגעים, עמדתי על סף צעקה לעבר הס להפסיק.

תפנית בלתי צפויה בנרטיב כה מעודנת והיא מתגמלת בצורה כה הרסנית, ששניות לאחר שהקהל מבין מה היא, ברגע אחד היא מאירה באור חדש את כל מה שהיה קודם. בסופו של דבר זהו שני שחקנים, שולחן ומעט פרופס, אך העבודה עצמה היא באיכות כזו שהיא צריכה לשמש כדוגמה למה שניתן להשיג עם כל כך מעט גימיקים. אבל יותר מזה, שיעור מאושוויץ הוא מבט מכריע אחורה על איך אידיאולוגיה יכולה להגיע למרחקים מפחידים כל כך. העובדה שזה מועבר בזמן אמת והאמונה הנוקשה והבלתי משתנה של הס במה שהוא עושה, כאשר הוא מנמק את מה שאינו מצב נורמלי, הופכים את היצירה הזו לעוד יותר מזעזעת. הקהל יוצא מזועזע ושקט. בגלל הנושא והתוכן, וכן בגלל הרגעים שבהם קשה לצפות במחזה הזה, מרגיש לא נכון להלל את שיעור מאושוויץ, אך עבור הבנייה, הביצוע, המיומנות וההזכרה המזעזעת של הרגע האפל ביותר באנושות, זהו יצירה יוצאת דופן ותזכורת חיונית לכך שמשהו כזה לעולם לא צריך לקרות שוב.

גלה עוד על שיעור מאושוויץ