סקירה: אבות ובנים, תיאטרון דונמאר ✭✭✭

ג׳ושוע ג'יימס וסית' נומריך. צילום: יוהאן פרסון אבות ובנים דונמר ורהאוס 25 ביולי 2014 3 כוכבים

יש רגע במערכה הראשונה של עיבוד הבמה של בריאן פריל לרומן של טורגנייב, אבות ובנים, המוצג כרגע בדונמר ורהאוס, בו הנסיכה אולגה הנרגזת והחביבה בחן מספרת סיפור על איך שאביה היה "מכניס לסוסים את הראש" במכה עם מוט ברזל. סוזן אנגל, בצורה מפוארת כאולגה, מבטיחה באמצעות הגשתה שצחוק יבוא מהקהל, ושזוועת הסיפור תטושטשת.

ובעיקרון, זה מה שמשתבש בעיבוד של פריל.

בסיום המופע, מרגישים כאילו קיבלו מכה עם מוט ברזל, עד כדי כך העיבוד מעייף וקלישאתי בטיפולם בנושאים המרכזיים. כן, יש הומור ותככים לאורך הדרך, אך הנקודות המפורסמות של הרומן של טורגנייב נראות אבודות בין כל אלו. השינויים בפריל לעלילה לא מסייעים בנושא הזה גם.

בעיקרון, הרומן הוא עבודה על "מצב רוסיה", אך הוא מביט בקפדנות על ענייני המעמד, השינויים שהתרחשו אז ברוסיה (באמצע המאה ה-19), ההתנגשות בין המסורת, השפעות מערביות והרוח המהפכנית, וכוח האהבה. זו מחקר מפורט על שני גברים, שאומרים שהם חסידי ניהיליזם וחיים ברקעים שונים: ארקדי שמגיע ממשפחה דמוקרטית ליברלית ובזארוב ממשפחה מסורתית דתית אורתודוקסית.

ברומן, שני הגברים אומרים שהם מתנגדים לאהבה בגלל דבקותם בניהיליזם, דוקטרינה שמאמינה בכלום (בעיקרון). בזארוב מאמין בניהיליזם לחלוטין וחושב שהוא יהיה אדם חשוב ומוערך בגלל אמונותיו ומה שיעשה (אף פעם לא מפורט). ארקדי מאמין יותר בגלל החום הבוער והמגנטיות של חברו הקרוב והתשוקה למטרה.

הם מגיעים לביתו של ארקדי ודודו של ארקדי מפתח סלידה עזה מבזארוב בגלל עמדותיו ותעוזתו. בניסיון לגרום לבזארוב להבין את דודו, ארקדי מספר לו כיצד דודו איבד את אהבת חייו וכיצד זה השפיע עליו. בזארוב לועג לדוד, באומרו שהיה שוטה שנתן לאהבה להרוס את חייו.

אבל אז בזארוב מוצא את עצמו מתאהב באופן בלתי נשלט באישה אלמנה עשירה בשם אנה. הוא לא יכול לעמוד בפני בעצמו. הוא מצהיר על אהבתו והיא דוחה אותו.

מוסר עצמני ומפוזר, הוא וארקדי נוסעים לבקר את משפחתו של בזארוב אבל בזארוב קשה עימם בגלל דחייתה של אנה. הם חוזרים לבית משפחתו של ארקדי ובאופן בלתי נמנע מתקיימת ריב נוספת בין בזארוב לדודו של ארקדי, פאבל. אבל הריב הזה נגרם מנשיקה בין בזארוב לפניצ'קה, המשרתת שהפכה למאהבת והפכה לאם של אחיו למחצה של ארקדי.

בזארוב מנשק אותה על גחמה מזדמנת, בניסיון להרגיע את עצמו שלאהבה אין קיום. פאבל מעריץ את פניצ'קה ומאתגר את בזארוב לדו-קרב. אבל פאבל מחטיא ובזארוב פוצע את פאבל.

בזארוב עוזב את בית ארקדי וחוזר לכפר של הוריו. ארקדי התאהב בקטיה, אחותה של אנה, ומחליט להינשא לה. עדין מופרע מרגשותיו לאנה, בזארוב עושה טעות במהלך נתיחה אחרי מוות של קורבן טיפוס ונדבק במחלה קטלנית. לפני שהוא מת, הוא מבקש שבקר אנה ומבקשת ממנו לנשקו והיא נענית. ואז הוא מת.

ארקדי נושא את קטיה ונוטל על עצמו את נחלת אביו. פאבל פורש לגרמניה לחיות חיים שקטים ונכבדים; הוא ניצח בסוף. אהבתו תמכה בו לאורך חייו, למרות שאבדה. תשוקתו של בזארוב לאנה, משהו שלא האמין שיכול להתקיים, משמידה אותו. ארקדי עוזב את הניהיליזם ומחבק את האהבה.

אבל זהו הרומן.

הגרסה של פריל לוקחת הרבה דרכים שונות. ראוי לציון, בזארוב מת בגבורה, תופס טיפוס בגלל עבודתו ללא קץ עם האנשים הנגועים בכפר. אנה רודפת אחרי בזארוב אך לא מדברת איתו משום שהוא קרוב מדי למוות. היא חושבת שעשתה טעות שיכולה הייתה להשפיע על חייה ולהציל את חייו. פאבל נכנע בדו-קרב, אך בטעות כי בזארוב פולט ירי מהאקדח. בזארוב נדחה על ידי אנה לאחר ביקורו אצל הוריו עם ארקדי ומוזרותו עימם אינה מתבססת. הנשיקה עם פניצ'קה באה הישר אחרי דחייתה של אנה את בזארוב. ארקדי לא נראה כמי שמתעניין במיוחד בקטיה, אבל כן מתחתן איתה.

שום שינוי מאלה לא משפר כלום; רובם מקשים על הבנת הדמויות ועורכים את החתיכה עוד רחוק מיצירת המופת של טורגנייב וקרובה לטרגדיה זולה בדרגה נמוכה. צ׳כוב מזויף בדרגת ארבעה קולות.

המשחק הוא שמציל את המצב. טוב, ברובו בכל מקרה.

סית' נומריך מצוין כבזארוב השחצן, חצוף ומתפרץ. יש לו כריזמה אמיתית על הבמה והוא מטעין כל סצנה בה הוא משתתף באנרגיה. עבודתו הטובה ביותר מגיעה בסצנות עם טים מק'מולן, פאבל "בובת חייט" המושלם, ובסצנות עם איליין קסידי, אנה מלאת חן, שובבה ודי זריזה.

קל להבין למה ארקדי מעריץ אותו ולמה המשרתת החביבה דוניאשה (ביצוע קומיקרי חינני מסיוובאן מק'סוויני) רוצה לנשק רגליו. הוא מתמודד עם תפקיד קשה, שהופך לקשה יותר בעיבוד כאן, עובד יותר טוב ממה שהוא אמור. למרות לוחמנותו ואמונותיו המוטעות העצמיות של בזארוב, נומריך חוזר לו סגנון כך ש, כשהוא מגיע, מותו מאוד נוגע ללב.

קארל ג'ונסון טוב מאוד כאביו של בזארוב, רופא כפרי שאינו מבין את בנו אך מעריץ אותו בכל מקרה. אנתוני קלף מעט רם מדי לעתים קרובות מדי, אבל מצייר דיוקן ברור של אביו של ארקדי, איש שנמצא במאבק בין אחיו לאוהבו ומה שדואג שבנו יחשוב.

אבל עיקר הלב של המחזה מונח על כתפיו של ארקדי - ויושע ג'יימס פשוט לא עומד במשימה כאן. זו הופעה מאוד מוזרה, חסרת קוהרנטיות. לעיתים קשה לדעת האם הוא מאוהב בבזארוב או בקטיה, ובעצם, אין תחושה של התפתחות או שינוי או התקדמות בהפיכה מסתחררת, רוחנית ובלתי החלטית.

כהילפיון דון נוראית כפניצ'קה, המשרתת שהפכה לאם של אחיו למחצה של ארקדי. כמעט בלתי נשמעת לאורך כל הדרך, היא משחקת את התפקיד בצורה רטויה לחם שטוח וכמעט בלתי אפשרי להבין למה מישהו מתעניין בה, כחבורה או כחבר. ״דכדוך״ אינו תיאור מדויק מספיק.

אבל יש עבודה מצוינת מדויד פילדר והפיבי ספארו היא די מתוקה בתפקיד קטיה.

לינדסי טרנר מביימת. העיצוב של רוב האוול נראה, בהתחלה, מאוד מרשים - כל כולו לוחות עץ ופלטפורמות ורהיטי כפר. אך ככל שההצגה מתקדמת מתבהר שהסט פשוט ״חכם"; הוא לא עושה שום דבר להבהיר את המקומות שבהם הפעולה אמורה להתרחש, ואכן, הוא מצליח לגרום לאזורים השונים להיראות דומים למדי, כך שההבדלים המיועדים מהנובלה נעלמים בעוז.

יש עבודה מסוגננת בשינויי הסצנה, והתאורה (ג׳יימס פרנקומב) והתלבושות טובות. אלכס ברנוסקי מספק מוזיקה אפקטיבית.

אבל בסופו של דבר זה מאכזב.

פעם הייתה סדרת טלוויזיה בשם Sons and Daughters וההפקה הזו של אבות ובנים הרגישה יותר כמו מספר פרקים היסטוריים של אותה סדרה מאשר עיבוד מחושב של טורגנייב.