סקירה: הלוואי והחיים שלי היו כמו מחזמר, קרייזי קוקס ✭✭✭

ג'וליאן אייבס מסקר את אני מאחל שחיי יהיו כמו מחזמר, ביקורת מאת אלכסנדר ס ברמנג׳ בקרייזי קוקס.

הקאסט של אני מאחל שחיי יהיו כמו מחזמר. אני מאחל שחיי יהיו כמו מחזמר קרייזי קוקס 11 באפריל 2018 3 כוכבים קומדיה, זה לעיתים קרובות נאמר, היא קשה יותר לגלם מאשר טרגדיה, ומעט ענפים של קומדיה הם תובעניים יותר מאשר 'שירים קומיים'.  אלכסנדר ס ברמנג׳ הוא אמן במקצוע קשה זה, וכבר שנים הוא אסף סביבו מעקב נאמן ונלהב לסקיצות והפרודיות שלו שנמצאות בין תכניות שיחה חיות ברדיו 4, וכך הלאה.   הוא הוציא דיסק כפול מרהיב, המציע אוסף של הופעות קומיות מהשורה הראשונה (מכריסטופר ביגינס ועד מירים מרגוליס), יותר מפעם אחת מילא את תיאטרון מאצ׳אם בהיפודרום, ועכשיו הוא מגיע להופיע לקהלים מלאים בחדר האינטימי והנפלא בפיקדילי לשבועיים שבהם מוענקת הכרה יפה לכישוריו. אוליבר סוויל אלו באמת השירים הכתובים והמותחים הכי נפלאים שנכתבו.  מעטים האנשים כיום - בכל אופן, במדינה זו - יכולים לשלוט במורכבות החריזה כמו שברמנג׳ יכול; ויש הנאה משמעותית בנגישה לשמוע את ה'בריחות' המופלאות האלה לתוך יצירת לשונית מתוחכמת ומפותלת.  אף אחד לא מבין בצורה טובה יותר מברמנג׳ כיצד לעצב את תבנית השיר, או כיצד לקבוע את השיאים שלו כך שיישאו את ההשפעה הגדולה ביותר.  זו כיתת אמן בכתיבה למבצעים קומיים. דיאנה ויקרס בנוסף להכנת המצורים על ידי אלכס עצמו בפסנתר - ממנו נוסף על היותו מלווה רגיש ומחשבה מצוינת הוא מבצע כמה שירים בקולו המורדם והאירוני האופייני - אנחנו מקבלים רביעייה נהדרת של כוכבי ווסט אנד שמעניקים הופעות נפלאות של יותר מתריסר שירים נוספים.  ולא יכולנו לקוות להרכב שחקנים טוב יותר: סוזי מאת׳רס, אוליבר סוויל, ליאם טמני ודיאנה ויקרס נותנים את המיטב שלהם וקיימת כימיה שואוש-ביז׳ית נמרצת ביניהם.  הבמאי פול פוסטר הביא לשם מידה של חומר, והוא מבלה קצת עם המספרים הפותחים והסוגרים בפרט, מתוך שימוש בפרשנות המלאה של השטח בהמצאתיות.  רוב המספרים, עם זאת, ניתנים 'מקדימה' כהופעות סולו פשוטות.  ובאופן כללי, כך הם כתובים.  יתר על כן, הם קיבלו החלטה לתת לערב 'נושא' של שאיפות אמנותיות שאינן מומשות.  כך, בעוד שבופעי קודמות היה טווח רחב של נושאים, כאן המרחב מצומצם בהרבה.  זה מציג אתגרים מסוימים בשמירה על תחושת הגיוון. ליאם טמני רוב 'הדמויות' המיוצגות כאן הן כישלונות במובן מסוים.  זה נכון לחלוטין שהבריטים אוהבים להיענות לחלשים; אולם, כאשר אלו האחרונים הם לרוב קורבנות של אשליה עצמית, אנו מתחילים לפתוח משהו שונה.  את זה אכן, יש לציין, אנחנו מקבלים בדוגמה בודדה של מנצח המופיע כאן: האגו המחריד המיוצג ביצירה ווירטואוזית שמבוצעת פלא מאת סוזי מאת׳רס שאכן עוצרת את המופע בזכות תצוגת כישרון שסגנונה, גוון, הטווח והיכולת הקומית המושלמת שלה עוצרים נשימה.  אבל אין באמת סיבה מדוע הקול הבטנור ההרואי של ליאם טמני, או הבריטון הקליל והחם של אוליבר סוויל, או המצו של דיאנה ויקרס לא יכול לזרוח באותה מידה טובה, אילו הם ניתנו חומר מספיק ייחודי ומרתק לעבוד איתו.  אולם גם אם כל השירים האישיים כתובים טוב מאוד, במונחים של נושא הם כולם דומים מאוד זו לזו.  גם כאן, ובמקומות אחרים מאת׳רס, הם מתבקשים לחרוש בור יותר ויותר צר.  כמובן, אנחנו מבינים שזה הכוונה של הכותב לחקור בדיוק את המיליה הנתון הזה: אולם, כזו היא עוצמת כתיבתו שהוא אומר הרבה עם כמות מעטה של חומר.  הוא כותב חכם להפליא, ונשמח לשמוע דברים שונים ממנו, במקום את אותו הדבר שחוזר אולי יותר מהדרוש בהחלט. סוזי מאת׳רס

אולי חבר צוות יצירה נוסף יכול להביא מבט רענן על יצירה נהדרת זו ולהציג אותה כהמבריקת כמו 'דיווה', או כיצד להכניס להמשך רחב יותר במצב ובאירועים.  בינתיים, ג'רום ואן דן ברגה נמצא כאן כשותף לעיבוד (עם המלחין), ונראה שהוא בעיקר אחראי על האנסמבלים הכתובים בנאה.  אלו מאוד 'ווסט אנד', מאוד מבריק, ובסופו של דבר עושים זאת קשה יותר ויותר להאמין שהזמרים הם אכן המפסידנים שהן (ברובן) מיועדות לייצג.  נוסף על כך, הם נראים כולם מהממים.  כל הכבוד להם על המצגת הזוהרת שלהם!  אולם, אפילו שטמני, למשל, מבצע כמה מבטאים די מרגשים, שום דבר לא יכול למלא את הפער המכיל שבין ה'הייתם' שהוא משקף לבין כוכבה המרתק שהוא בבירור הוא.  הוא, כמו סוויל, שיחק כתחליף וגילם את ראול ב'פאנטום', ולא קשה להבין מדוע.  הם שניהם נהדרים.  אבל כאן, בפורמט זה, הם אינם ממש משכנעים כאנשים שלא ממש הגיעו לטופ.  ויקרס, עם הרקע המעולה שלה במשחק, הייתם חושבים, יכלה בקלות להגיש בצדק חלק שנכתב לשקף את דמויותיה.  עם זאת, ההמלצות לפעילות בין השירים שהקאסט מתקיים לעיתים לקרוא (לפעמים חדשות מספיק כדי להיות על כרטיסים) מורכבות ממעברים שבלוניים ולא תומכים, שגם לא מעמיקים את הדמויות שהם אמורים להיות.

נו, ובכן, זהו הכיף לנסות להגיע ל'נכון' בז'אנר ההחלקה מאוד, דקורן.  חבילה זו מדברת בקול רם לראש ויש רגעים שבהם הלב מושפע גם כן.  ברמנג׳, אני בטוח, ימשיך לשפר את הטכניקה שלו ואחד מהימים האלו הכל ייפול על המקום.  הוא כותב מופלא והולך למצוא מקום חזק יותר ויותר בסצנת הבידור הבריטי.  קדימה ומעלה.  לכו לראות את המופע הזה כדי לתפוס את השלב הבא במסע.  ישנם כאן הרבה רגעים נהדרים באופן יחיד, ומי יודע, אולי במהלך הריצה יהיו כמה התאמות מזדמנות כיצד כל הדבר הזה מכוון.

אני מאחל שחיי יהיו כמו מחזמר ירוץ מ-9 עד 15 וגם 17 באפריל 2018

הזמינו כרטיסים עכשיו עבור אני מאחל שחיי יהיו כמו מחזמר

קראו ביקורות אחרות בBritishTheatre.com