סקירה: מילים וליריקנים, אולם הקונצרטים תרזה ל. קאופמן ✭✭✭

מימין לשמאל: קייט בולדווין, ג'ייסון דניאלי, ליז קלאוויי, ג'רמי ג'ורדן, ג'יימס קלואו, היידי בליקנסטף. קרדיט תמונה: באדיבות 92Y מילים ופזמונאים

אולם הקונצרטים תרזה ל קאופמן

רחוב 92Y (מחוץ לברודוויי)

12 בינואר 2015

3 כוכבים

רעיון מצוין לקונצרט: שישה מופיעים, קריין ותזמורת קטנה בוחנים את המוצר של שיתוף הפעולה הפורה בין האל פרינס וסטיבן סונדהיים, שהחל ברצינות עם Company והסתיים בטרגדיה שהייתה ההפקה הפרמיירה שקיבלה ביקורות גרועות של Merrily We Roll Along. ורעיון ממש מצוין לבחור את דייוויד לאוד, שהיה בחברת 1981 המקורית של Merrily We a Roll Along, כקריין.

לאוד גם משמש כמנהל האומנותי של הקונצרט הזה, כחלק מסדרת המילים והפזמונאים ה-45, אחת מסדרות הקונצרטים המובילות של הספר הושמרות האמריקאית במדינה, כמו גם לוקח על עצמו את הכובעים של מנהל מוזיקה וסופר החומר המקשר.

לאוד הוא טבעי לאירוע מסוג שכזה. הוא מעביר את החומר בטבעיות ובאפקט קומיקאי טוב, לא מחטנף יתר על המידה, ומביא כנות רעננה ואינטליגנציה לסיפורים שמאחורי שיתוף הפעולה המוזיקלי.

אם מטרת הסדרה היא להדגיש מילים ופזמונאים, השילוב בין סונדהיים לפרינס בהחלט מספק וען חומר עשיר לשאוב ממנו. ששת המחזות המוזיקליים עליהם שיתפו פעולה כבמאי וכפזמונאי/מלחין מכסים טווח עצום במונחי סגנון והשפעה וישנם מספר שירים בכל הופעה המדגישים את הכישורים הפזמוניים של סונדהיים.

באופן מסוים, אם כך, הבחירות כאן הן באופן מוזר צפויות ולא ממש מספקות תובנה אמיתית על המיומנות המופלאה של העט של סונדהיים על פני ששת המחזות הללו. הוא לא באמת כותב מילים גרועות, אבל בוודאי יש שירים שבהם המילים הן חכמות יותר, חכמות ומיומנות יותר מהמוזיקה. אם הייתם מחפשים להדגיש כישורי כתיבת מילים, אני ספק שהבחירה הראשונה שלכם תהיה Being Alive מתוך Company, או Beautiful Girls מתוך Follies, או Send in the Clowns מתוך A Little Night Music, Poems או Pretty Lady מתוך Pacific Overtures, Johanna מתוך Sweeney Todd או The Hills of Tomorrow או Our Time מתוך Merrily We a Roll Along.

זה לא שהן לא שירים נהדרים - הם בעיקר כן - אבל, בחלקם הגדול, לכל פסקול יש שירים עם מילים מבריקות יותר, חכמות או חכמות.

ככל הנראה, הנקודה היא שהקונצרט נועד להנאת הקהל וכך נעימות מוכרות רצויות. אין ספק. אבל ישנם שירים נהדרים שמלווים במילים נהדרות בשישה המופעים הללו ושניתן/צריך היה לבחור במקומם. כדוגמה אחת, גם Someone In A Tree וגם Please Hello מתפארים במילים טובות בהרבה מ-Poems או Pretty Lady מתוך Pacific Overtures.

במידה מסוימת, עם זאת, הבחירה בשירים אולי הייתה מוגבלת על ידי המופיעים שיספקו את החומר. עם זאת, זהו ניו יורק והיה אפשר לחשוב שיש מאגר אינסופי של כישרון אמיתי ממנו יש לשאוב.

לא היו בעיות באיכות עם המופיעות הנשיות: ליז קלאווי, קייט בולדווין והיידי בליקנסטף. כל אחת מהן הייתה מושלמת.

קלאווי הייתה קסומה בהמסרה שלה של Not Getting Married Today, הארטיקולציה והכוונון שלה היו נכונים לחלוטין כאשר היא חצתה את חישוקי סונדהיים. ייתכן שזו הייתה הביצוע הטוב ביותר ששמעתי אי פעם לשיר הזה. היא הביאה תחושה אמיתית ל-Old Friends ואומץ ועוצמה ל-Now You Know. Send In the Clowns שלה היה פשוט אמנותי. כנראה השירה הטובה ביותר של אחר הצהריים הגיעה מקייט בולדווין אשר, לאחר Bless This Day מדויק בצורה מחרידה וקומית מאוד, העניקה גרסת ג'אז סולו עשירה וסובבת ל-You Could Drive A Person Crazy אשר, ובכן, הכניסה את הקהל לשאגות הערכה. היא הלכה בעקבותיה עם Could I Leave You? סופית ומקסימה; נועז טוב. היא ציירה קש קצרה עם Hills of Tomorrow, אך מיומנותה והקסם המופלא שלה העניקו חיים חדשים למספר המוזנח הזה. משלימה את השלישייה של נשים כוחות קולות, היידי בליקנסטף פתחה את התרומה שלה עם הגשה נמרצת וקולית של Another Hundred People. אם כי היא שרה אותה די טוב, בליקנסטף צעירה מדי לעשות צדק אמיתי עם הכאב שבמילים של Losing My Mind אך היא הוכיחה את עצמה כגברת טובה ויוצאת דופן לסוף המערכה הראשון של Sweeney Todd, A Little Priest. היא עשתה עבודה מצוינת ב-Not A Day Goes By, במיוחד בגרסה שהיוותה חלק מהסיום. הנשים הפנטסטיות הללו גם תרמו משמעותית למופעי האנסמבל כולל A Weekend In The Country, Remember, Our Time, The Advantages of Floating In The Sea ו-The Ballad of Sweeney Todd. ברבות לכל אחת מהן.

הגברים לא היו כל כך בולטים.

הכי טוב היה ג'יימס קלואו, גבר גבוה עם נוכחות וטווח בריטון-בס נכון. באופן בלתי מוסבר, הוא לא קיבל סולו משלו, אך הוא היה טוד מצוין ב-A Little Priest והיה ראוי שיתנו לו לשיר Sorry-Grateful לבד. הוא גם היה הווקליסט הטוב ביותר ב-Pretty Lady. זה חבל שהוא לא קיבל להראות את כישורי השירה שלו באמת.

גם ג'רמי ג'ורדן וגם ג'ייסון דניאלי נראו לחלוטין מחוץ לתחום בעבודות סונדהיים.

הקול של דניאלי לא מספיק בטוח באמצע ונוטה לחדות צמרת בפנים המעלות; הוא נראה כלא מתחבר לחלוטין למילים. השיר הפותח כאן, הביצוע שלו ל-Good Thing Going כמעט עצר את ההופעה לפני שהתחילה וגרם לקהל טוב לצאת מבעד לדלתות... כל מה שעשה אחר כך לא היו שיפור אמיתי אף פעם. שיער מתוק לא הופך את הזמר למוכשר. ג'ורדן, עם זקן שהופך אותו להיראות כמו שירד בתחנת פלאש בשדרות בדיוק בזמן לערב שבת ואווירה של גאווה שלא מתאימה כלל, חייך מרוב שיר בלי למצוא את המשמעות במילים ולא את התשוקה בנעימות. מסתורין. ג'ורדן יכול להיות מאוד מרשים ברכב הנכון - אך, בבירור, סונדהיים אינו הרכב הנכון. ה-Being Alive שלו היה מת, ה-God-Why-Don't-You-Love-Me-Blues ענה לשאלתו בעצמו והדו-קרב שלו עם דניאלי, Poems, היה פשוט נורא. ואל תזכירו לי את המבטאים שלהם ב-Pretty Lady. אוי ואבוי... עם זאת היה סיום קורן - שבו כל ששת המשתתפים עבדו קשה למיזוג יחד כדי להצליח לעשות משהו חדש. סיסט מיזוג מבוסס על מינים של Not A Day Goes By, Send In The Clowns, Could I Leave You, Pretty Lady, Being Alive ו-Sorry Grateful: שישה משתתפים ושישה שירים משישה מופעים. סונדהיים ה-666: זה פעל יפהפיה. זו הייתה אחר הצהריים של חומר סונדהיים מורהב. בחירת שחקנים טובה יותר לגברים הייתה מניבה רווחים גדולים יותר, כשם גם בחירות טובות יותר של שירים. אבל עבור 25 דולר, עם תזמורת ונשים פנטסטיות ששרתות מלבבותיהן החוצה, זה היה מציאה מוחלטת. ובעצם, המחיר היה מוצדק פשוט על ידי שמיעת לאוד קורא את המכתב ששלח ריצ'רד רוג'רס לפרינס ולסונדהיים בעקבות הבכורה של Company.

זוהי הייתה קונצרט של תובנות מודעות וכמה ביצועים כוכבים. אם רק הגברים לא היו מאכזבים את הצד.