סקירה: הג'ונסונים הריאליסטיים, תיאטרון ליסיאום ✭✭✭✭

צילום: שרה קרולביץ' The Realistic Jonses

תיאטרון ליסיאום

13 באפריל 2014

4 כוכבים

אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שהיה מחזה בברודווי ששיחק עם הפורמט של תיאטרון דרמטי כמו The Realistic Joneses, יצירה חדשה מאת וויל אינו, שיש לה עונת בכורה על הבמה הלבנה הגדולה בתיאטרון ליסיאום בהפקה בבימויו של סאם גולד.

יש לו צוות שחקנים מעולה: טוני קולט, מייקל סי הול, טרייסי לטס ומריסה טומיי. ארבעה כוכבים ענקיים על המרקיזה חייבים לסמל וולקנו דרמטי בטוח.

אז הייתם חושבים.

אבל הכוח הגדול של המחזה הזה הוא ביכולתו להיות לגמרי רגיל, לטפל בפרטים השוליים של החיים היומיומיים, תוך חקר האימה האיטית והמחלחלת של מחלות מנוונות שמוחקות את התודעה ומערערות את הנפש.

והגוון המיוחד של הכתיבה הוא שהנרטיב הדרמטי מוצג בצורה מקוטעת, מופרדת, שמציגה את ההסברה הלינארית בנתחים שבורים. תוך שמיעה על השפעות המחלה וצפייה בהשפעות אלו מתרחשות בחיי הדמויות, יש לקהל חוויה סנסורית משלו שגורמת לו לשאול את מה שהוא חושב שהוא יודע או חשב ששמע, ומחייבת אותו לעצור ולחשוב מחדש על פעולות ותגובות ושבסופו של דבר, ובחסד של התובנה בדיעבד, הכל הגיוני.

אינו מבטיח שכדי להבין את אומללותו של השכל הנעלם, הקהל מרגיש כאילו לא שם לב; המידע מבולבל, לא ברור לעתים בצורה מענה, מערבולת של תפיסות ומחשבות שלא ממש עומדות על הקרקע, רועדות ודועכות ככל שמופיעים עובדות חדשות.

לשמחתי, רמת המשחק הגבוהה מבטיחה שהמשחק המסוכן הזה עם הקהל אינו הופך לצעד רחוק מדי.

כל שחקן כאן הוא מופת. לאף אחד אין רגע דל או סצנה מתורגמת. הכל מתבצע בדייקנות, מיומנות מוקפדת ותחושת גדולה. האחרונה היא קריטית כאשר יומיומי חייהם של האנשים האלה הוא המצב השגרתי שלהם.

כי, כמובן, מחלות נפש מגיעות לכולם, בין אם גדולים ובין אם קטנים, ויכולות להיות הרסניות ומשפילות ללא קשר למצבו של הסובל. משימות פשוטות הופכות למכשולים שאינם ניתנים לניצחון - לזכור כיצד ללכת יכול להיות מאתגר לחשמלאי חולה בדיוק כמו לאיש מדינה.

ישנם שני זוגות במרכז הפעולה: קולט ולטס (משפחת ג'ונס) והול וטומיי (משפחת ג'ונס נוספת). נראה כי לזוגות אין דבר משותף מלבד השכונה, אך במהרה מתברר שזה לא בדיוק כך.

במהלך כ-100 דקות, בסצנות שהן קטעי מונולוגים קצרים של החיים של הזוגות והדרכים בהן הם משתלבים או מתנגשים, המחזה מספק דיוקן מציאותי של חיים הנחווים בכושר מוגבל. חלק מהסצנות מפחידות, חלקן מצחיקות, וחלקן מביכות ולא נוחות כמו כל דבר שתראו על הבמה.

אבל כל זה נשמע אמת, מציאותי, כפי שהכותרת של המחזה מרמזת שיהיה.

שום שחקן לא שואף לכוכבנות, לא מנסה לעשות מהמחזה "המחזה שלהם" או לחפש את אור הזרקורים. כל אחד עובד עם האחרים לגרום ליצירה המאתגרת הזו לעבוד. כולם נפלאים.

פן ההרכב משחק, קשה לטעו. ארבעה תיאורים חדים, נקיים וממוקדים של חיים פשוטים שהפכו לחמורים, מערכות יחסים עם כאב ודאגה.

חלק מהקטעים הם מאוד ליריים, למרות נורמליותם, והתחושה הכוללת של אובדן שליטה שמגיע עם מחלות מנוונות היא המקום שבו אינו מצטיין.

זהו מחזה שקשה לאהוב, אך זהו יצירה חכמה ומעוררת סקרנות בכל דרך.