סקירה: The View Upstairs, תיאטרון סוהו ✭✭✭✭✭

פול טי דייוויס סוקר את ההצגה The View Upstairs, המוצגת כעת בתיאטרון סוהו, לונדון.

הצוות של The View Upstairs. צילום: דארן בל The View Upstairs.

תיאטרון סוהו, לונדון

25 ביולי 2019

5 כוכבים

הזמינו עכשיו ב-24 ביוני 1973, לונג׳ אפסטיירס, בר גאה שהיה ממוקם ברובע הצרפתי בניו אורלינס, היה קורבן להצתה. שלושים ושניים אנשים נהרגו. עד טבח במועדון המסים באורלנדו ב-2016, שבו נרצחו 49 אנשים, הצתה זו הייתה האירוע הקשה ביותר על קהילת ה-LGBTQ+ בהיסטוריה של ארה"ב. הוא כמעט ולא דווח, ועדיין לא נפתר. לא הייתי מודע לו, עד שהוזכר במחזה של מרטין שרמן Gently Down the Stream, שראיתי בתיאטרון פארק מוקדם יותר השנה. בפעולת התשזות נדירה ויפה, המוזיקל המיוחד של מקס ורנון מוצג בלב סוהו, ומשלם מחווה ומעניק קול לאלה שאיבדו את חייהם.

זה לא רק מוזיקל; זו פעולה של אקטיביזם כאשר ווס, משפיען מדיה חברתית עכשווי, נמצא על סף רכישת קליפת המועדון כדי להפוך אותו לחנות. באמצעות קסם התיאטרון, (ואם אינך יכול להאמין באירועים בלתי סבירים שמובילים למוזיקל שבוחן הומופוביה בשני זרמי זמן, למה אתה מקהל), הוא נודד בזמן חזרה ל-1973 בעיצומה של התקיפה. הוא מוצא את הקהילה שהתקיימה, נסגרה במקום בטוח, אך עדיין חשופה מתקיפות מצד החוק והאזרחים. המקום המושלם של תיאטרון תא האיפס בסוהו, והעיצוב המרהיב של לי ניובי מכניס אותנו חזרה לניו אורלינס, וביום החם של השנה, האווירה הייתה מושלמת!

טיירון הנטלי (ווס) ואנדי מיינטס (פטריק) ב-The View Upstairs. צילום: דארן בל

ואיזו צוות משגע. מהתווים הראשונים של ההמנון Some Kind of Paradise, הוא החזיק אותי בלב LGBTQ שלו עד הביט הסופי. כל דמות צוירה והוגדרה היטב. טיירון הנטלי מצוין כווס, עז ורואה בכסף כהצלחה, לאט לאט מתחיל להבין את ערך הקהילה וההיסטוריה. ג'ון פרטידג׳ כמעט בלתי ניתן לזיהוי כבאדי המרשים, נגן פסנתר, כוכב מוזיקה שנכשל, מריר ולא מרוצה עמוקות, הדמויות האלה פגומות, ואין כאן מלאכים. קרלי מרצדס דיייר, כל כך טובה ב-Ain’t Misbehavin' מוקדם יותר השנה, טובה לא פחות כאן כהנרית הסירקסטית והמצחיקה, הבעלים והמאמא של הקהילה הזו, גארי לי שרירי ונשי כדרג קווין פרדי, נתמך על ידי אמו היפה אינז, ויקטוריה המילטון-באריט במיטבה. לב ההצגה הוא פטריק של אנדי מיינטס, מאוהב בווס, רגיש ועדין, וג'וזף פרוז כמפייס ריצ'ארד, המביא אמונה למועדון. קולית, הצוות מרשים ומתבלט סדריק ניל כווילי, שזמרתו פשוט השאירה אותי נפעם. עם זאת, ההופעה המהממת בעיניי הייתה דקלן בנט כדרדר חסר הבית, הנואש והמתאבך שהצית כנראה את האש. (הוא התאבד שנה אחרי ההתקפה.) זה מטריד ומעמיד אותנו מול עמדותינו וההומופוביה שלנו. האירוע והמציאות הקודרת שלו מתורגם בצורה מכובדת ומרגשת.

דקלן בנט כדייל. צילום: דארן בל

הנושא כבד, אבל יש הרבה רגעים קלים, הן בספר והן בליריקה, והניגוד בין אז ועכשיו מודגש באופן מקסים. בזמן שווס מזכיר לנו את ההתקדמות וההישגים שנעשו, ורנון מדגיש את ההומופוביה והההתרחקות הפנימית שעדיין נוכחת חזקה, וזה מזיק כמו כל איום מהעולם ה"חיצוני".  גברים גאים בגילי כולנו היה להם לונג׳ אפסטיירס, מועדון שאליו הלכנו למצוא נפשות תואמות, מקום בטוח אבל כזה שהתכחשנו אליו, אמרנו שלא נראה מתים בו. למזלנו לא מתנו שם, והיצירה הזו לא רק מכבדת את אנשי ה-LGBTQ+ מהעבר, אלא גם מהווה, ומיועד לעתיד. היא זכתה לצלילים ושאגות מהקהל, ובין אם אתה חלק מהקהילה או בעל ברית, עליך לראות את המוזיקל המקורי, המרגש והחזק הזה, כאשר שליש מהקבינט החדש של ראש הממשלה הצביעו נגד חוקים לשיפור החיים של אנשים מקהילת ה-LGBTQ+, זה חיוני.

הזמנת כרטיסים ל-The View Upstairs