ביקורת: הדוד וניה, תיאטרון המפסטד ✭✭

סופי אדניט מבקרת את ההפקה החדשה של טרי ג'ונסון ל'דוד וניה' של צ'כוב שמוצגת כעת בתיאטרון המפסטד.

דוד וניה

תיאטרון המפסטד

10 בדצמבר 2018

2 כוכבים

הזמן עכשיו ההתחלה מבטיחה בהפקה החדשה של טרי ג'ונסון (גם מביים) למחזמר של צ'כוב, דוד וניה, שמשחק כעת על הבמה הראשית של המפסטד. המסך עולה על המסגרת המוארת באלגנטיות של אחוזת כפר מתפוררת. המעצב טים שורטאל יצר עיצוב מרשים עם האחוזה הדהויה הזאת, עם עץ שצומח בתוכה כאילו הטבע נוקם באנשי האחוזה.

אנחנו פוגשים את אסטורב, רופא, המגולם בכישרון ובטבעיות על ידי אלק ניומן, שמלין על מצב חייו למרינה (ג'ון ווטסון, גולת הכותרת). מצב השעמום שבו תושבי הכפר מבלים את ימיהם כבר נוצר בצורה אפקטיבית. עם זאת, הסדר הרגיל השתבש עם הגעת סרבריאקוב (רובין סואנס, מצוין), פרופסור מכובד שנשויותו הראשונה הייתה בעלת האחוזה, ואשתו החדשה, היפה והצעירה ייליינה (אבי לי). סרבריאקוב מכתיב את לוח הזמנים של כל הבית וכאשר מדובר בייליינה, היא מהפנטת את אסטורב ואת גיסו של סרבריאקוב, וניה (אלן קוקס).

עובדה אחת זו יוצרת את אחד האלמנטים המלמים ביותר של כל ההצגה - ההתנהגות הנוראה של אסטורב ווניה כלפי ייליינה הנערצת שלהם. זה לא עוזר שהוניה הוא, בכנות, איש מתועב לחלוטין. בהיותי בלתי מוכר עם המחזה המקורי של צ'כוב איני בטוח עד כמה הנאמנות של עיבוד זה, אבל וניה של ג'ונסון הוא דמות שיש לה מעט להצדיקה או לגרום לאיזה אהדה. התנהגותו כלפי ייליינה, שממנה הוא מאשים אותה בהצתת רגשות שמעולם לא ביקשה מהם, גובלת בטורפות. לא יודע את העלילה, כשאקדח ירה מחוץ לבמה, הרגשתי תקווה במקום איום. זה לא אומר שזה ביצוע גרוע - להיפך, אלן קוקס הוא נפלא כדוד המציאותי, שמרבה להשמיע דיאלוגים בקלות שמרמזים שאלה מחשבות ספונטניות של וניה.

אבי לי כייליינה מתברכת במגוון שמלות מרהיבות להסתובב בהן, אך נראה שהיא מופיעה בהוראות ג'ונסון המתות, אשר גורמות לה לרדוף הרבה על הקצוות. סצנותיה עם הבת החורגת סוניה (המגולמת בחן על ידי אליס ביילי ג'ונסון) מעניקים לה הזדמנות לפרוח מעט, אך למרבה הצער זה קצר מדי. כשמדובר בהדרכה, נראה שכולם במשימה לשבת בכיסא הזמין (ויש הרבה) לפחות פעם אחת.

קשה להקפיד על איזה מהאנשים הללו (אולי חוץ ממרינה, ו'ופלים', משרת שעבר הרבה גינוי המגולם בכל חיבה על ידי דיוויד שואו-פארקר), וכל ההפקה חסרה את המתיחות שדרושה לה בצורה כזאת שמחשבה על משהו רע שמתרחש הופכת למושכת. "משהו לא בסדר בבית הזה," אומרת ייליינה יותר מפעם אחת, ואני לא יכול להסכים יותר. כי וואו, המחזה הזה גורר. למחזה עם זמן ריצה של שעתיים וחצי, זה מרגיש ארוך פי שלושה ויכול להרוויח מגרסה. הסצנה האחרונה במיוחד היא בלתי נסבלת, עם שתיקות ארוכות ופתוחות שגורמות לי לכמעט לצעוק על כולם פשוט להמשיך עם זה. החזרות המיותרות על כך שאנשים עזבו הופכות כל כך מרגיזות שבסופו של דבר זה מובן מדוע וניה הקודם ברעש שואג על כולם לשתוק.

זה קצת מביך למה המחזה הזה הוחזר עכשיו במיוחד, מאחר שהתסריט של ג'ונסון נראה חסר רלוונטיות לשנת 2018, למעט כמה רמזים לשינויי אקלים. העניין במצבי עושר ודרמות של כפרים משתווים ניצבים הרבה פחות מפני שזה היה בעבר. באופן כללי, הפקה זו לא מצליחה לעמוד בציפיותיה. התסריט כתוב היטב ורהוט, אך, כמו וניה, הוא מודע מדי לעצמו וכתוצאה מכך השעמום שמכה בדמויות אלה מדי לעיתים קרובות מתפזר לקהל. הוניה הזה נראה טוב, נשמע טוב - אך אולי כמו ייליינה, אין הרבה מה שקורה מעבר לפנים היפות.

עד ה-12 בינואר 2019

כרטיסים לדוד וניה