ביקורת: אנימוס, תיאטרון לאבאן

הצוות של אנימוס. צילום: J K Photography אנימוס

תיאטרון לבאן

2 בדצמבר 2017

זו הייתה חזרה מבורכת למחזמר הדרמטי החדש והמרשים של מייקל וובורן ודניאל פין המתרחש על רקע של רימות ברציפי לונדון במאה השמונה-עשרה, שם עוסקת משפחת דון במסחר משגשג ואסונות רודפים אותם. המוזיקה הייתה גולת הכותרת של היצירה בהפקה זו, עם לואיסה גרין שעשתה עבודה איתנה כשניגנה את ההרכב האפל והמורכב מהקלידים, לצד סנדרה תומפסון בכינור, ברנדה סנצ'ו בצ'לו, גרג הייגר בבס ובקי ברס בכלי הקשה. והביצוע של הלהקה הצעירה של שחקנים מוכשרים היה מרהיב. וובורן ופין ביססו את עצמם כצמד כתיבה חזק, לאחר שהביאו את 'בת השען' הטעים והמפואר וקישרו אליו את סיפור המשפחה המלודרמטי של הרפתקאות וסיבוכים בין מעמדות הסוחרים.

יש הרבה מוזיקה לעבור עליה, גם כן, ביצירה שתוכננה במקור להופעה על ידי ה-MTA בהפקה מאוחדת ומשכנעת בתיאטרון בריידוול בשנה שעברה: לכל אחד בצוות הגדול יש רגע בו הוא מתבלט ומציג את יכולותיו הייחודיות. עם חלק מהצוות הזה, כמו לורה ברנרד, חלופת לילי דון, התבססו ביצועים עם ארגונים חיצוניים כמו ה-NYMT: בהופעה שראיתי, היא זכתה לשבחים מהקהל כולו על שליטתה הבטוחה בבמה ותפיסתה הבטוחה למגוון האתגרים הקוליים של תפקידה. בניגוד לאישיותה כמעט מכל בחינה, קלייר קינן הייתה חיה ונמרצת בתפקיד שרלוט דון, עם דיקציה ברורה ותחושת תחזוקה מצוינת של איכות כל רגע שעבר. בינתיים, דניאל וויטאקר הביאה יותר מנגיעת מציאות ארצית לחיים המתקדמים של משפחת דון, בתפקיד המובשל של הגברת המטריאלית, פני פנינגלון, תפקיד עם פוטנציאל קומי שופע, וליזי בורג'ס הייתה אלינור בריי אלגנטית ומתוקה. אין הרבה מחזמרים לבחירה שבהם כל ארבעת התפקודים הראשיים הם נשים, אחת מהתכונות הרבות שהופכות את היצירה למרעננת כל כך.

בין תפקידי הנוסף שיצרו טלאי חיים עירוני צבעוני חזינו באוסף מרשים של מבצעים צעירים. פיליפ מרץ' היה אינטרס אהבה יפה וכריזמטי בדמות הארלנד מנדוויל, בעוד הארווי ווסטווד היה ג'ו גריי חזק ומשכנע, רוח על הבמה שיש לצפות בו בזהירות ובתשומת לב. כוחות החוק והסדר, שלחצו בסביבה לוהטת זו, שולבו כדמות של הקונסטבל פארו של ג'ונתן בראקט, בעוד ג'וכבל אוה'נה מאכארתי הייתה הנציגה של הכנסייה, האחות אידית, ובקי סטוקלי באמת בלטה כעיתונאית הנחושה והנחושה. מייקל קארל-לואיס היה מר בולט והמפקח על התאורה, דיויד שארפ היה מר בודג' ומר ארידג', דניאל תומס פורסטר היה מר קוויל ומר פיפס, אלכס וסט לקח את תפקידי ארנסט דון והנפח, בעוד אהרון גוויליאם-סטון היה אדם דון וכריזנטמום. מרתה ברק הייתה חדרנית מקסימה וכריסטיאן אנדרוז היה סר וולטר גלדסטון, ואלריק דוסוול היה המזח. נהנינו גם מנוכחותן של סיארה איניה כדייזי, יוהנה פירסון-פר כיסמין ואליזה רודנייט כסיגליות, וגם אללה-ג'יין תומאס כרעיית הצדפות ולייד רת'רפורד. הצוות החלופי, שלא ראיתי, כלל את מולי אוסבורן בתפקיד שרלוט, סיפונה סליוואן בתפקיד פנינגלון, לורן פולסון בתפקיד בריי ורבקה וויקס בתפקיד לילי.

הייתה כוראוגרפיה עליזה מאת פביאן אלויסה, השיא הוויזואלי של ההפקה. לעומת זאת, סט הבמה המינימלי של איימי יארדלי היה ריק וחשוף, בעוד הבחירות שלה בתלבושות היו אקלקטיות: לבוש תקופתי שלט לגברים, אך מסיבות שלא היו ברורות, הנשים היו בחתיכות רחבות זווית של שנות החמישים עם חצאיות ארוכות משיפון, בעוד המשרתת לבשה את תפקידים המסורתיים בקישוט מלא אדוארדיאני ולא הייתה נראית מחוץ למקום ב'מפקח מגיע'. למה? אף אחד לא נראה לדעת. בהצגה שמתאמצת בדרכים מסוימות ליצור מצב רוח של ריאליזם חד-זקני, היציאות לפירושים דמיוניים היו קשות להבנה. אני בטוח שבמאי סימון גרייף יוכל להסביר הכל.

בהתאם לפרקטיקה הסטנדרטית, דירוגי כוכבים אינם מוענקים להפקות סטודנטיאליות.

גלה עוד על טריניטי לבאן

גלה עוד על וובורן ופין