ביקורת: משתפר לאט לאט, תיאטרון ניו דיאורמה ✭✭✭✭

מתאוששים לאט תיאטרון ניו דיורמה

3 באוקטובר

4 כוכבים

בוקר אחד אדם פוואנול התעורר ומצא שגופו מתחיל לאט-לאט להיסגר, אך בבטחה. זה התחיל בגפיו, והמשיך אל חזהו, פניו, ולבסוף לקח ממנו את היכולת לדבר או אפילו למצמץ. האשם? תסמונת גיליאן-בר, מחלה נדירה שגורמת לשיתוק מוחלט בתוך ימים אחדים לאחר ההידבקות. עתה, באמצעות יצירה שהיא בעיקר פיזית, אדם מספר את סיפורו. יש כאן מדע למי שמעוניין בכך, אך יש גם כמות גדולה של אנושיות.

בנוסף להיותו המפיק היצירתי, פוואנול עצמו מככב במופע, דבר שמביא תחושה אמיתית של כנות ופגיעות מקסימה לתפקיד 'אדם', גרסה בדיונית של עצמו. זה הופך במיוחד מרגש כאשר הוא מדבר על משפחתו, במיוחד על אשמתה של אמו שדרשה ממנו להוציא את הפחים ואדם מאחל נואשות לאחיו שיפסיק להיות כל כך נחמד ופשוט לצחוק עליו כפי שעשה תמיד.

הקהל מזדהה ומעודד את התאוששותו ממש כמו הדמויות בסיפור שלו, ולמרות שהנוכחות שלו על הבמה היא בעצם ספוילר להחלמתו, יש רגעים של חוסר ודאות אמיתית, שבהם אפילו הקהל שוכח כי הישרדותו של אדם מובטחת. זה עוזר כי גם פוואנול וגם חברתו לבמה קיטי רנדל הם שניהם אהובים בצורה יוצאת דופן. השניים מנצלים את התיאטרון האינטימי בכדי לפגוש את עיני הקהל, להתחבר אליהם ואפילו לפנות אליהם ישירות.

אך איפה שפוואנול באמת מצטיין כאמן, הוא בהעברת הכאב - כאב פיזי, משתק. הוא מציג את זה בצורה מרהיבה ויש רגעים שבהם הוא נראה מוכן להתעלף מהכאב המייסר שהוא סובל. הפיזיות שלו היא יוצאת דופן, ובמיוחד כשהוא מספר על מצב אי-התפקוד שגופו נרדף אליו במהלך שהות ארוכה בטיפול נמרץ. הטבע הפיזי של המחזה מציג ניצחון נוסף – אדם מספר את סיפורו דרך התנועה שנגנבה ממנו.

רנדל, שלוקחת באופן בולט את תפקיד המחלה בנוסף למגוון רחב של דמויות רקע, היא כמו שד מזיק, מתרוצצת על הסט ומשתמשת באדם כמסגרת טיפוס. כמחלה גיליאן-בר, היא מתמרנת בין להתענג במורבידיות מהסבל שהיא גורמת לבין היותה קצת נדהמת מכוח שלה עצמה, כמו ילד מרדן שמעולם לא התכוון באמת לפגוע באף אחד, לא באמת - או אולי כן? כך או כך, רנדל מעניקה הופעה מרתקת ומשתווית במיומנות הפיזית לפוואנול.

התסריט של ניק ווד מגובש משעות של שיחה מוקלטת עם אדם, חברים ומשפחה. ווד למרבה המזל נמנע היטב מהמתוקים, למרות שלעתים קרובות גבולי בנוגע להן יתר על המידה. למרבה המזל הסגנון הקולוקיאלי של פוואנול עצמו זורח, כמו גם גווני המשפחה שלו, ליצור משהו אמיתי מכדי להתעלם ממנו. הדיאלוג תחילה קצת מופש כשהשחקנים מתרגלים למופע, אך בסופו של דבר הכנות של המחזה מנצחת, והופכת לקלה ושיחית כאשר פוואנול ורנדל מתגלגלים במחזה שאורכו קצת יותר משעה אחת.

במקום אחר, עיצוב התאורה של האוול תומאס הוא כמעט חלק ולאקף נעים, שמפצה היטב על עיצוב הסט די מסורבל. הבימוי של טילי בראנסון שומר על התקדמות בקצב מעולה ופתאום הכל נגמר הרבה לפני שהקהל רוצה שזה יגמר.

בסך הכל, החוזק העיקרי של מתאוששים לאט טמון במבצעים ובכמות הלב העצומה בסיפור. זה מתרחש בעולם קטן, אך בסופו של דבר כזה שמעוצב בצורה מושלמת ואנו כולנו מכירים מקום שאנו לוקחים בו. באשר למטרתו של פוואנול להעלות מודעות לתסמונת גיליאן-בר - היא מתגשמת לגמרי. והוא יצר מופע מרשים בדרך.

לגלות עוד על סיור מתאוששים לאט