סקירה: לא ייאמן, תיאטרון Kings Head ✭✭

Holy Crap תיאטרון קינג'ס הד 13 ביוני 2017

2 כוכבים

הזמנת כרטיסים

בהחלט. זהו יצירה שצריך לגשת אליה באופן שבו היא – לדעתי – נועדה, כלומר, רצף של טעם רע דרך דת, מין והמדיה, כאשר המטרה היא ליהנות בכל מחיר, ללא קשר לכל עמדות אמנותיות או דרמטיות שאולי תושלם, וכנראה הכי טוב לחוות אותה דרך ערפל של אלכוהול ואולי משהו קצת יותר חזק. כלומר, זה קורה באיסלינגטון. בליל הפרסום, מישהו היה משתמש באידוי במחצית השנייה, ואולי זה מעיד על 'נטיות' רחבות יותר בפעולה. מי יודע?

אם, מצד שני, אתם מחפשים משהו יותר משמעותי בהצעה זו מ'האחים הית'ר', אז 'וותרו על תקווה, כל מי שנכנס לכאן!'. במשך שנים רבות, המחברים של הספר, המוזיקה והמילים של הבידור הגס והבוטה הזה התמקדו בהמצאות רדודות, שטחיות שמשעשעות את הקהל כמו שהן מפריעות לאנשי מקצוע בתעשייה ולמומחים. אני די בטוח שהעבודה הזו תזכה לתגובה דומה לקבלות שהתקבלו למוצרים הקודמים שלהם, כמו 'פרוסת לילה של שבת', מופע שזכה, לפי הערת התוכנייה, ל'יותר מ-400 הפקות ברחבי העולם ותורגם ל-9 שפות' (כנראה שלא בוצע בו זמנית, אם כי אם כן, זה כנראה לא היה משנה דבר אחד בהשפעת המופע). לתאר את היצירות שלהם כ'שטחיות' ו'דלילה' זה לא לעשות שום דבר נוסף מאשר לציין את המובן מאליו. וזה כפי שצריך להיות כי המופעים שלהם מתמחות בדיוק באותו הדבר. שוב ושוב. עדינות? לא. הם לא עושים את זה.

עם זאת, זה תפריט יותר 'מבוגרים' מאשר 'פרוסת לילה' (מופע ששיחק שלוש שנים ארוכות על פי קונארד's SS Queen Elizabeth). המעצבת, זהרה מנסורי, כנראה ביקרה בחנויות מין, ויש כמות מסוימת של פריטי ארוטיקה לא מאוד נראים בשימוש שנופפו מול אפים של קהל סובלני אם כי לא מאוד נרגש, אאה, חברים במשך ההצגה. לא הרבה אחר נכנס לבמה בתקציבה, למעט סוויט של בגדי יום ואז בגדי פטיש עבור הצוות תמיד במשחק: ג'ון אדיסון, הוא אישיות טלוויזיה רזה ואנרגטית, בובי דל לה ריי, שמהלכו מזכיר – בצורה קרובה מאוד – את ג'וג'ו שלו האחרון ב'החיים'; פיטר בינדלוס, משחק זוג דמויות משנה בדיוק כמו אלו שכבר עשה ב'ג'רי ספרינגר' (מופע שהמאמץ הזה מזכיר במידה מעטה מאוד); לטישיה הקטור שנותנת לנו את דסטיני ג'קסון (לעולם לא נגלה מה קרה להרמוני, סימפוני ומלודי – זו אינה הופעה שמעסיקה את עצמה בסיפורי רקע אמיתיים); ויש את ארביד לרסן, שמשחק דמות בשם רקס בדדרמן (תפסיק?). רחל מרווד בעלת האלט אגו שלה בצורת קלריסה לה פייט, משהו שחושב על הליכה לקראת פאם פאטאל, או לפחות וומפ; ונונו קוימדו מקבל רגע קצר אך מבורך לנצוץ בסגנון אופרת איטלקי בתור ויני ג'ינלי; ולבסוף, אמה סלוו אמורה להיות 'מספרת', אבל התפקיד השימושי הזה מוגבל לכמה הערבים חטופות (לא עכוזים!), והיא גם דמות שקוראים לה ויקטוריה, לא מכובדת, וגם יוצרת סוג של 'מקהלה' של אדם אחד.

הפסקול, נידחק בסגנון נטול גינונים על ידי בן פרגוסון וריקי לונג על קלידים, עם כלי הקשה ובאס, הוא בדרך כלל פונקציונאלי למדי, מרתיע מדי פעם, ומאוד, מאוד לעיתים נדירות נפשית ומעוררת, ומרכיב פסטיש בלתי פוסק של שירים פופי משנות ה-60. למה שנות ה-60? אין לי מושג. בהחלט שום דבר. שאלות כאלה אינן חשובות. הארי לינדן-ג'ונסון מגביר את הכלים שלהם מספיק טוב, אבל הוא לא עושה שום טובות לצוות, ומחצית מהמילים (שאינן מאוד נפרדות) מגיעות ברחש כמעט אבל לא לגמרי בלתי קוהרנטי. באותו אופן, ניק פארמן נראה כתחת הנחיות ממנהל הבמאים שלו, עליו בהמשך, לעשות הרבה רעש ולחלוטין לא שום הבנה משינויים מהירים וכאוטיים באורות. הכל כאוס מפואר. האם זה אמור להיות כך? טוב, אני לא באמת בטוח.

העבודה כל כך כתובה גרוע – קרעי מוטיבציה או אופי חולפים על פרטות של כתריסר עלילות, אף אחד מהם לא נשאר מספיק זמן כדי לקבוע שום מחשבה שעלינו להתייחס אליהם – שקשה להעריך האם בנג'י ספרינג יודע מה הוא עושה… או לא. אני צריך לשמור על פסיקה על כך. ניק תומפסון, המפיק והראש הכללי שמאחורי הארפתקה הזו זולה וצוהלת נראה מאמין בכל זה. אבל, חוץ מרגע קצר במחצית השנייה, כשכל הפוזרות (כן, בכיסים וכל) ירדו לזמן קצר והמופע הלך בזהירות להכניס נצנוץ קל של 'ממשות', אני ממש לא האמנתי בשום דבר מזה.

לכל מי שציפה למשהו טוב כמו 'טיפול בהלם' של ספרינג אכזבה חמורה מחכה; לכל מי שלא באמת אכפת להם אם למופע יש איזו חשיבות או לא, אז זה לא ייכשל לרצות. יש, אני חושב, איפשהו, באמצע כל הניבול פה הזה, מופע די מעניין שמנסה לצאת החוצה, אבל הוא לא התגלה עדיין.

עד 8 ביולי 2017

תמונות: פול דייק

הזמנת כרטיסים ל-Holy Crap