ביקורת: קילר ג'ו, תיאטרון טרפלגר ✭✭✭✭

פול טי דייויס מבקר את אורלנדו בלום ב'קילר ג'ו' מאת טרייסי לטס, המוצג כעת בטרפלגר סטודיוס, לונדון.

אורלנדו בלום כקילר ג'ו קופר. צילום: מארק ברנר קילר ג'ו טרפלגר סטודיוס

5 ביוני 2018

4 כוכבים

הזמינו עכשיו

הם נקראים זבל של פארק טריילרים, האמריקאים שחמקו מהחלום האמריקאי והתרסקו על הכביש המאובק של יסודות החברה. כריס תכנן תוכנית להשיג את הירושה של אמו, שהוא מאמין שיועבר לאחותו דוטי, שאמם ניסתה לרצוח כשהיא הייתה תינוקת והשאיר אותה כביכול עם פגיעה מוחית. (למרות שהיא הרבה יותר חכמה מאחיה.) לאחר ששכנע את אביו, אנסל, בתוכנית, הם שוכרים את שירותיו של קילר ג'ו קופר, בלש המפעיל עיסוק צדדי ברצח תמורת תשלום. הוא מוותר על התשלום ומבקש את דוטי כערבון. כמובן, כשהכסף לא מגיע, קילר ג'ו מתחיל לנקום את נקמתו במשפחה הכי לא יציבה שיש.

אורלנדו בלום כקילר ג'ו קופר. צילום: מארק ברנר

המשיכה הגדולה כאן היא אורלנדו בלום, ולא היה יכול לבחור תפקיד מושלם יותר לבעוט נגד תדמיתו הקולנועית הנקייה וההרואית. סליזי ואלים, בלום שולט בבמה בעיקר דרך דממה ותנועות זוחלות טורפניות. הוא שולט דרך שלווה, האדם הזה לא הולך לשום מקום, גם כשהוא עירום לרגע הוא לוקח את הזמן לצאת מהחדר, והמשפחה הופכת יותר ויותר מבועתת ממנו. אם כי קולו מעט אחיד, (קצת גיוון ברוך ובאלימות היה מעצים את התפקיד אפילו יותר), הוא תופס את תשומת הלב של הקהל לאורך כל הדרך. כדוטי, סופי קוקסון מצוינת, משדרת פגיעות ותמימות, אך מכה את התווים החכמים ביעילות. אדם גילן מתפוצץ באנרגיה כמו האורות הממשיכים להיכבות בקרון, ניב מקינטוש מכניס בצורה מושלמת את האם החורגת והמניפולטיבית שרלה, וסטפן רודרי מצוין כאבא אנסל, אף פעם לא נותן אהבה במודע.

אדם גילן וסטפן רודרי ככריס ואנסל סמית ב'קילר ג'ו'. צילום: מארק ברנר

חלק מהסימבוליות היא מעט מדי ברורה, כמו הדרך שהאורות מהבהבים כשג'ו מוציא את הלופטור המיני שלו למשל, והאורות מעט אקסצנטריים במקומות. אבל המוזיקה מצוינת, משתלבת בצורה מושלמת עם הפעולה, והעיצוב המעולה של גרייס סמארט הוא קלסטרופובי ומקרב את האודיטוריום אל הפעולה.

אורלנדו בלום כקילר ג'ו קוקסון וסופי קוקסון כדוטי סמית ב'קילר ג'ו'. צילום: מארק ברנר

בעוד חלק מהמחזאים העכשוויים נראים שחשדניים מסיטואציות התעמתותיות שהן יוצרים, בכתיבה משנת 1993, המחזה של טרייסי לטס הולך ישר על הגרון. זה מחזה מטריד, ההומור הוא שחור משחור, ואם לא לא נוח לכם בצפייה בגישתו של ג'ו כלפי נשים ואלימות אז אתם צריכים לבדוק את המצפן המוסרי שלכם. לטס מסבכת עוד יותר את תגובותינו על ידי כך שהיא הופכת את ג'ו לאיש היחיד שביכולתו להביא את דוטי לישועה ולהצלה. הארוחה של עוף טייק אווי היא האירוע הכי מותח ומרגיש בארוחת ערב מאז שהמקבת'ים הזמינו חברים לארוחת ערב, והבימוי המדויק של סיימון אוונס מותח את המתח לעבר שיא מלוכד והורג מצחוק, שמגיע לרמות יווניות של טרגדיה קומית משפחתית. לטס מתפוצץ המיתוס שהמשפחה היא מערכת מבוססת על אהבה ללא תנאים ותמיכה ושבית היא מקלט. מרתק ומצחיק, החידוש של מחזה קלאסי אמריקאי שלא כדאי לפספס!

הזמינו עכשיו ל'קילר ג'ו'