ביקורת: חצות, תיאטרון יוניון ✭✭

ג'וליאן איבס מבקר את ההצגה 'חצות' שהוצגה על ידי תיאטרון דיבנק בתיאטרון יוניון, לונדון.

חצות תיאטרון יוניון,

12 בספטמבר 2018

שני כוכבים

הזמן עכשיו

זהו מהלך חדש ומרתק שכדאי לכולנו להעריך: תיאטרון דיבנק בונה גשרים בין סצנת התיאטרון בבריטניה לבין בסיס הבית שלהם במרכז אסיה ובמזרח אירופה.  עכשיו זה מה שאני קורא לו 'הושטת יד'.  כאן הם מציעים לנו סיפור אזרי (על ידי המחבר החי, אלצ'ין, שהיה נוכח לראות את הבכורה הזו) של פחד ושנאה יומיומיים בתקופות הטיהורים הגדולות של סטלין, בהם הדפיקות המפחידות בדלת מצד המשטרה החשאית הגיעו בחצות; העניינים מסתבכים עוד יותר על ידי חצות מסוים שהובא לתשומת לבנו המתרחש בערב השנה החדשה, כאשר כולם צריכים לצפות לשנה הקרבה עם תקווה ואופטימיות.

ובמובן מסוים, האיש - אותו מגלם קוֹלין בורניקל באנרגיה וגולת של חגיגיות - ואשתו (נורמה בּוטיקוֹפר הקרירה והחולמנית יותר), הם מהבודדים המנצחים בעולם הנורא הזה: למעשה, הוא טוען שכעת נחשב ל'מעל לחשד', וכך יכול להתמכר לדבר בחופשיות ולהעביר ביקורת על המשטר בבית בין שתייה כבדה והתפארות במזלו הטוב.  הם לבושים היטב בבגדים חדשים ולהם דירה מאוד נוחה ובורגנית (עיצוב תלבושות ותפאורה על ידי אליוט סקוויר).  גם על הבמה איתם ישנם ארבעה שחקנים-מוזיקאים נוספים במדי טלאים, שנראים כשרידים הדוממים של אנשים שהוקרבו על ידי האימה של האשמות מטעות, מעצר, עינויים, משפטי ראווה והוצאות להורג.

לתוך עולמם השברירי והמתוח - כמובן - מגיעה גם דפיקה בדלת שלהם עצמם מצד ליאון סקוט, סוג של 'מבקר ה-NKVD מגיע', שמוכן והפוך נחרצות מהופך את מזלם הטוב לגיהנום הפרטי שלהם, ולמעשה לוקח את תפקיד האדון של עולם התחתון בעצמו.  איש עסוק.  כדי להוסיף חטא על פשע, כמה דקות לפני חצות שעונם נראה נעצר, ואנו תלויים בזמן, בעוד השטן מחפש להשלים מכסת המספרים שלו לפני שהשעה המכשפה תגיע ('ואם אני לא יכול לעשות זאת, מי יכול?' הוא מתלוצץ).

כמו שיודעים לצפות, הוא לא מתכוון לקחת את הזוג כזוג אחד, אלא רוצה להציבם אחד מול השני.  בכך, תראו זה פלא!, אנו מגלים עוד שכל אחד מהם חרד לדווח על השני לבריוניו.  עד כה כל כך מסודר ונקי.  וכך מדכא.  התסריט, על ידי טימותי קנפמן, נראה נאמן למדי למחזה הבמה המקורי, 'אזרחי הגיהנום', והוא עניין מאוד פנימי מאוד סטטי, עם שיחות ארוכות על אירועים שקורים לפני פעולת הדרמה.  הזוג סובל מבריונות המבקר הבלתי רצוי שלהם לזמן מה, ואז מחליטים בחופזה שהם הולכים להפוך את הקערה על פיה כלפיו, עם תוצאות צפויות לחלוטין.

קנפמן, והמלחין והשותף בכותב מילות השירים, לורנס מארק ווית, מביאים דברים עם כמה שירים שכתובים לעיתים בכשרון - הפתיחה 'העתיד בא לדפוק' מבטיחה - אך שם מתחילות להתעורר הבעיות העיקריות עם המחזה המוזיקלי הזה.  הפסקול הוא פעם שמשי ופעם סנטימנטלי, אבל אף פעם לא פחות מאשר קליט ונעים במידה שאינה משתמע לתפיל.  כמו הספר התסריט הפשוט, עם אקורדים מסוימים האהובים החוזרים על עצמם, אף פעם לא נראים כמתקדמים לשום מקום - ספר עגול וסגור כמעט הרמטית.  זה קורה שהמחברים האלה כתבו, וממשיכים לכתוב, ללהקות כמו תיאטרון הנוער המוזיקלי הלאומי, כמו גם הבמאית קייט גולג' ביימה יצירות דומות, והמופע נשמע הרבה, הרבה כמו המוצר האופייני שלהם.  וככל שיותר שומעים זאת, כך נראה שמתרחקים יותר מהדרמה הקטנה, קאמרית בקצרותה שבלב המופע.

אבל אם אתם אוהבים דברים מסוג זה, אז בוודאי תוכל להתחמם לקטע המוזר הזה.  אף גם כך, אתם ודאי מעלים שאלות על חכמת כמה מבחירות ההפקה, כפי שאני בטוח שגם צוות היצירה מעלה אותן.  אין הרבה מקום ביוניון, אבל יש עוד פחות - במיוחד עבור הכוריאוגרפיה המתוחכמת של כריס קומינג - כשהפעולה נדחסת אל במה צרה שמשמשת כחדר המגורים של האיש והאישה.  ואיזה חדר מגורים: כל כך טבעי להעמס במחזה שתאואן שוב ושוב להפוך להבעתי מלא, ועדיין גם מוגדר על ידי מסגרת דלת וחלון שמוארת.  נראה שלא זה ולא זה לגמרי, וזה לא עוזר למשוך אחד ולהרגיש מעורבים.  אבל אם כיוונת להתנכרות ברכטיאנית כאן, למה הפסקול כל כך רגשני, כאשר חלק מהמספרים מרגישים כאילו נכנסו מתוך מופע פחות ידוע של אנדרו לויד וובר, ואחרים מזכירים שוב ושוב את סונדהיים, קאדר ואבב, ועוד רבים אחרים.  חיקוי הוא פה הסדר היום.  האם מצפים מאיתנו לחשוב על כל זה כ'פייק'?  האם זה ממש מכוון?  קשה להיות בטוח.

זה מתברר לבסוף כלא הוגן כלפי השחקנים, שמנסים למצוא משמעות בהפקה, בתסריט ובפסקול שלמעשה, לא תואמים זה לזה.  אסור לצפות מהם לבצע את הנס של פתרון כל כך הרבה סתירות פנימיות.  שאר הצוות, מלניה מאג'ורה, טילי-מאי מילברוק, אשלי דניאלס, לוק תורנטון ו - במיוחד - החודר הנורא של ליאון סקוט, נותנים את הכל: הם מנגנים בכלי נגינה בצורה יפה, כל זאת מהזיכרון, הם שרים היטב, הם רוקדים, הם משחקים.  פרידטהופר תורסטנסון מאיר אותם בחן רב והארי היידן-בראון שומר על תיקון ידיים יציב לאורך כל הניתובים התועים של הפסקול: כמעט ומשכנע אותנו שיש בו יותר מעלות משהוא מחזיק באמת.  וכשהזמנים נדירים הם ניתנים ליציאה מהעיגול המתמשך של 'לספר ולא להראות' ששולט ברוב התסריט, השחקנים מתחברים עם הקהל, במיוחד בחלק השני העתיק והיותר דינמי.

גולג' עצמה תועדה כאומרת שתפקיד הבמאי הוא להסתיר את החולשות של הטקסט מהקהל.  במקרה הזה, ככל הנראה מתוך נסיונות לקדם ולכלול 'שכבות' של פירוש ומשמעות מהצוות שלה (והחברה?) - כפי שהיא מתארת בתוכנית - אינני יכול שלא להרגיש שמה שהיא עשתה, ללא ספק בצורה בלתי מכוונת, הוא להדגיש את הבעיות של המחזה המוזר הזה.  זהו ניסוי אמיץ, אך הוא לא בדיוק מצליח להתחבר.  לא כרגע, בכל אופן.

הזמן עכשיו לחצות בתיאטרון יוניון

תמונות: לידיה כריספָלולי