סקירה: הנסיכה, LOST Theatre ✭✭✭

צילום: Aidan Orange Photography נסיכה

תיאטרון אבוד

16 בנובמבר 2016

3 כוכבים

ניסוי מקסים במעשה סיפורת הוא הבידור החדשני והמלהיב הזה: יצירת התאטרון 'בין-תחומית' של המלחין-סופר-כוריאוגרף-זמר-במאי סטיוארט סיינט. תוך שימוש בסיפור המוכר מאוד של 'אליסה בארץ הפלאות' כנקודת התחלה, סיינט מעיף את הקהל עם פסקול בסגנון פיוז'ן משנות ה-80, בשירה מוקלטת מראש בהשתתפותו (קול די מושך, לא שונה מדי מקולו של מרק אלמונד), בעוד חברה שנבחרה באקלקטיות של שמונה (שבעה כאן, בגלל פציעה) משחקת את הסצנות הארכיטיפיות של הרפתקאות גיבורת הספר במסעה. למטרה זו, הוא עושה שימוש בתנועות שנלקחו מסגנונות רבים ושונים: מסחרי; תאטרון מוסיקלי; מודרני אמנותי; בלט; ריקוד רחוב. זה מאוד כיף, עובר מאוד מהר בקושי יותר משעה, ופוגע בהרבה יותר נקודות הנאה מאשר הנחות.

הרקדנים כאן, אם כן, הם מרכזיים להופעה. מורגן סקוט, כדמות הארנב הלבן, הוא חושני ומדויק, אלגנטי בתנועות ארוכות וגמישות, עם גוף משושמע שמתנועע ומחזיק תנוחות ללא מאמץ נראה, מתקשר ישירות ובביטחון עם הקהל. זהו ביצוע בולט בצוות והוא בהחלט אמן בדרך למקומות. טרוויס סאמנר ואוניימצ'י אג'ימפור מגיעים מאותו מקום במרכז לונדון סטודיו כמו הוא, אבל הצעדים שלהם לא דורשים את אותה דרגת דיוק חסרת רחמים: הם יותר חביבים, הומוריסטים, רגועים ושיחתיים. בכך הבנות מתקרבות אליהם יותר מאשר אל הארנב החמקמק: נעמי פיסטון, לואיז אנדרי דאגלס והלן סקוט כולן מקבלות תפקידים אופי, כמו סאמנר ואג'ימפור, משחקות חלקים רבים עם הבנה יוצאת דופן של האידיוסינקרטיות וההבדלה שלהן. הן על הבמה לרוב ההופעה, והקצב מתיש: סקוט, במיוחד, נלחצת בסדרת קפיצות והגבהות מופלאות, אותה הוא בבירור נהנה לבצע. ג'ני דיקי, בינתיים, צריכה לשחק את תפקיד ה'אליס/נסיכה' באופן די ישיר, והיא עושה זאת בבהירות וחמימות משמעותית: היא הדמות שאנחנו מרגישים הכי קרוב אליה, ואנחנו מזדהים עם המסע שלה בעניין ובהנאה.

הכוריאוגרפיה מתגמלת תשומת לב קרובה, ויתכן כי נוכחותן של כמה מסכי טלוויזיה בקדמת הבמה – הקונספט העיצובי של מרי קוליסיי – מכסים פרטים חשובים. באופן כללי, עם זאת, המראה הוא עכשווי באופן מעודד: הנרטיב פשוט מספיק למעקב. פיט איירס מאיר את הכל בצורה טובה, והסאונד של סיימון קיטס וסאם דייסון הוגן (למרות שאנחנו משתוקקים לשמוע את המילים של סיינט ברור מספיק כדי לעקוב אחרי). לנה אביס וגוון ג'ונס הן ה'כוריאוגרפיות התושבות', ותרומה נוספת מגיעה מהמו ג'ן. לסיינט יש משהו כאן ואנחנו מצפים לראות זאת מתפתח הלאה.