ביקורת: Stand And Deliver, תיאטרון קינג'ס הד ✭

עמדו וסעדו

תיאטרון קינג'ס הד

15 בפברואר 2015

1 כוכב

'עמדו וסעדו' הוא יצירה תיאטרלית סקרנית המוצגת כעת בקינג'ס הד באנגל. ישנם רגעים מאד מצחיקים שמזכירים את 'Carry On', הומור כדורגל שכמה מעריצים ברחבי המדינה ייהנו ממנו, וקורטוב של נוסטלגית שנות ה-80 בצורת שירי פופ פנטסטיים, אך בסופו של דבר, כיצירת תיאטרון, זה לא מתגבש בצורה הנוכחית שלו.

מבחינה מבנית, היצירה נראית כרוצה להיות מספר מחזות בו זמנית – היא רוצה להיות על כדורגל ומגזינים לאוהדים, ובכל זאת עם תפנית מוזרה של מסע בזמן למאה ה-18 במחצית השנייה. מלבד כל הדמויות שמתערבבות בין שני הסיפורים לכאורה נפרדים, המרכיב השלישי והסוריאליסטי באופן שווה הוא שירי שנות ה-80 המבוצעים על ידי הקאסט לאורך ההפקה.

חלק מהשירה טובה מאוד, במיוחד אדם סקוט פרינגל ולורה קאוטס, אולם מלבד המחווה לשנות ה-80 והקשר למועדון הכדורגל, הצדקות הסיפור למחזמר הזה מתחילות להתבלבל במחצית השנייה כשגיבורנו, פרנק גולדן בויל, בגילומו של אלכס מרפי, מנסה להיות שודד כבישים מהמאה ה-18.

גם התפנית המוזרה הזו לא ממש עובדת, כי כן, יש מבט גיבור מוזר על השודדים האלה שטרפו עוברי אורח, אבל משום שוויין גאמבל הכותב מנסה לעשות כל כך הרבה, אנחנו לא זוכים להכיר את פרנק מספיק כדי להבין למה הוא מפנטז על לשדוד כרכרות באזורים הכפריים של אנגליה.

באופן דומה, יש שני דמויות קריינות שמבוצעות על ידי שרה ליינם וג'ואי ברטראם שהן מאד מצחיקות, ומבוצעות באופן מאד מקצועי, אך הן נראות כאילו הן כמעט במחזה אחר.

יש גרעין של מופע נהדר כאן. יש בדיחות ספציפיות שעובדות בצורה יוצאת דופן. המחצית השנייה חזקה משמעותית מהראשונה, זורמת בקצב מהיר יותר, תוך כדי התמקדות בעלילה עם דחיפה קדימה אמיתית – מה שעושה אותה הרבה יותר מקורקעת, וכך נגישה יותר ומהנה.

עם תסריט מתוכנן בצורה מירבית יותר, העולם השונה של כדורגל, ההיסטוריה האנגלית ומוזיקת שנות ה-80 יכול בהחלט לעבוד יחד.

קהל אוהב לדעת מה הם עומדים לראות – ובזמן שאנחנו פוגשים את מכשיר מסע הזמן רק כשאנחנו עומדים לקחת את משקאות ההפסקה שלנו, ההצגה הזו מבלה חצי מהזמן שלה על במה ללא מפת דרכים, GPS, או אפילו שלטים. שלא כמו פרנק, ההצגה הזו לא מנסה לגנוב מוצר כה יקר כמו הזמן שלך – היא פשוט אבודה באותה מידה.

ביקורת מאת ג'יימס גארדן