ביקורת: האבא, תיאטרון ווינדהאם ✭✭✭✭✭

קלייר סקינר וקנת' קראהם ב'אבא'. צילום: סיימון אננד האבא

תיאטרון ווינדהם

2 נובמבר 2015

5 כוכבים

רכישת כרטיסים

יש הרבה מה לומר על כך שלא יודעים כלום על הצגה תיאטרלית שאתם עומדים לראות, למעט המראה המנחם של שמו של שחקן שאתם מכבדים על שלט חוצות. בנסיבות אלו הציפיות לעולם אינן מוגזמות ומוחנו פתוח יותר לאפשרויות רבות. לעיתים נדירות קורה ש, באמצע הצגה, האפקט שלה הוא להטיל ספק בשפיותו של האדם. לא במובן של "אני משתגע להמשיך ולשבת דרך הזבל הזה" (דבר שקורה לעיתים תכופות למדי), אלא במובן של "מה קורה כאן, אני לא, לא יכול, להבין את זה - אני מאבד את הראש?".

עם זאת, זה בדיוק מה שקורה בהפקתו של ג'יימס מקדונלד של 'האבא' מאת פלוריאן זלר שעולה עכשיו בבכורה בווסט אנד בתיאטרון ווינדהם. זלר הוא צרפתי, כך שהמורכבות, הצורה, הדמויות והמצבים הם שלו לחלוטין, אך המילים כאן נובעות מכריסטופר המפטון, שהתרגום שלו הוא חסכוני, ישיר ומטלטל. זהו שילוב מדהים של כשרון כתיבה עילאי והפקתו של מקדונלד המציגה את האמת המרגשת מכל פסקה.

כפי שנלחש לי בסוף על ידי חברי, "זה קודר". זה אכן - קודר בגדולה.

קלייר סקינר וקנת' קראהם ב'אבא'. צילום: סיימון אננד

בתכנית, זלר מציין את שאיפתו למחזה במונחים אלו:

"'האבא' מנסה להבין, באמצעות תיאטרון, את מצבו של איש זקן שאיבד את כל נקודות הניווט שלו והגיע לרגע שבו ממלכתו מתמוססת. מה משך אותי לנושא זה? איני יודע בדיוק. אבל דבר אחד שבו אני מאמין הוא שהתיאטרון יכול באופן מועיל - ומיידי - להציג מראה לצופיו, לתת לנו להכיר ולהבין את עצמנו טוב יותר. זו הסיבה שרציתי שבמסע הזה לא נהיה רק צופים, אלא שגם אנחנו ניאבד במבוך הנפשי הזה - כך שנוכל לחוות יותר לחלוטין, מבפנים, את הטרגדיה של הזקנה, ואת שברירות החיים שעושה את כולנו שווים."

לעיתים נדירות שאיפתו המובעת מתגשמת כל כך במלואה כפי שהיא מתגשמת כאן אצל זלר, שם עבודתו מעוצבת על ידי המפטון ומקדונלד לסימפוניה יפהפיה של כאב. למעשה, הרעיון של סימפוניה הוא כמעט מילולי, כפי שהרבה סצנות קצרות מחוברות בעיצובה המפליא של כריסטופר שוט לעיצוב קול, שנראה כמו מוזיקת פסנתר קלאסית מנוגנת להפליא (לפחות ברוב המקרים), למעט תו לא נכון אחד או מנוחה לא צפויה. ככל שהמחזה מתקדם, מספר החללים המוזרים במוזיקה הולך וגדל, ובכך מספק אנלוגיה שמיעתית להתחלתה והתקדמותה של מחלת האלצהיימר, שהיא מוקד המחזה של זלר.

תאורתו של גאי הור היא גם כן חלק מהבאת המשמעות. כשלכל סצנה (או לרוב, לפחות) מתחילה, ישנו אפקט ניצוץ, ייצוג חזותי קטן ליצירת קשר תקין, ממש לפני שהאורות נדלקים. הניצוץ משתנה בעצמתו ככל שהנרטיב מתקדם וכשאינו נמצא, השקט מדבר, אכן, כרוזים.

הסט של מרים ביוטר עושה את ההרמה הכבדה שלו בעצמו. ביוטר כוננת את טבעו הפריזאי של הדירה בקלילות ומסדרת את החדר בדאגה. כאשר הסצנות מתחלפות מתזמון א' לתזמון ב', הקהל מועבר בעדינות למצב של "מה קרה לכל הרהיטים", תוהים אם הסרת הריהוט והאביזרים היא מטפורה לאלצהיימר. כמובן, זה כך, אך המטרה האמיתית של ביוטר היא חכמה יותר: הסט ושינוייו מייצגים את בלבולו של הדמות המרכזית, אנדרה, שהוא במבוכה, תמיד שואל איפה הדברים הם לא שואל איפה הוא עצמו.

קנת' קראהם וקלייר סקינר ב'אבא'. צילום: סיימון אננד

הכל בהפקתו של מקדונלד הוא חכם ומחושב. שינויים קשים בסט מתבצעים בחושך מוחלט, עוזרים לתחושת אי הנעימות הנובעת מסצנה לסצנה. האפקט הכללי של ההפקה הוא לשים אתכם באופנים מוחלטים לתוך התחושה, התחושה הרוטטים, הלא יציבה והשינוי התמידי, שמונע על ידי אנדרה. שזוהי אבן יסוד של גישתו של זלר: הסצנות והדמויות מוצגות ומבוצעות מנקודת המבט של אנדרה.

בשלבים הראשוניים של המחזה, הגישה הזו היא גם מתעמתת וגם מפריעה. מצאתי את עצמי מתייעץ עם התכנית כדי לברר מי הוא מי לפני שתפסתי את ההגדרה של זלר (לעומת לחשוב שאני פספסתי משהו). ברגע שתקלוט את המצב הקולט הנכון, תכיר בכך שלא תבין הכל, אתה חופשי להתפעל מההופעה יוצאת הדופן של קנת' קראהם כאנדרה וקבל הבנה כלשהי על מה זה להעמיד את חוכמתך בנסיון על ידי אלצהיימר.

קנת' קראהם ב'אבא'. צילום: סיימון אננד

קל יהיה להפוך את אנדרה לקריקטורה של סובלי דמנציה, אך קראהם אינו נופל למלכודת זו. הופעתו גולמית, כואבת לצפייה בנקודות בגלל כנותה המדהימה, וברוטלית ריאליסטית. בכל ההפקה, הוא מראה את אנדרה בכל גווניו, מהבנה לקיפאון מוחלט. והוא מאפשר בצורה מופתית לאותם גוונים להכהות ולהבהיר ולהתהפך בשניות, בזמן שאנדרה מחליק פנימה והחוצה מהערפל שמקיף אותו.

קראהם מפיק כמה שיותר הומור מהדמות שלו, מוסיף, כמובן, לנגישות והאנושיות של אנדרה. הוא מראה גם את כעסו, את כעסו המוצק על מה שקורה לו, כמו גם רגעים מדהימים של הכרה עצמית שהם נוגעים ללב עמוקות. סצנה מסוימת שבה אנדרה מציין שהוא כמו עץ שאיבד את כל עליו היא שוברת לב לחלוטין. הסצנה הסופית היא כה כואבת כמו כל דבר בהמלך ליר.

זהו מופע באמת מופלא מקראהם, בקלות אחת ההופעות הגדולות של השנה והעשור.

שאר השחקנים כולם נהדרים. חלקם, אם לא כולם, נושאים את העול של לשחק דמות אמיתית (כשאנדרה נמצא בולטיות) ודמות מתקבלת/מוערכת (כשאנדרה מחליק הולך ונמוג מציאותי). קלייר סקינר (אן, בתו של אנדרה) היא טובה במיוחד בזה אבל כל הקאסט מנהל את ההישג בכשרון. סצנה נהדרת מתרחשת כשהדמות של ג'ים סטורג'ן מאיימת, לועגת ותוקפת את אנדרה: זהו רגע מאוד מטריד, מצב שבו זיכרון ורגש מתמזגים לביטוי במחשבות של אנדרה, אך סטורג'ן הוא מרשים בחסרונות ברגע הזה.

זוהי הצגה לזמן שלנו. כולם יהיו יום אחד נוגע לבעיות שנחקרות כאן, אם כמטפל, כבן זוג של מטפל, או כמטופל. ההופעה העדינה המרהיבה של קראהם היא סיבה מספקת לראות את ההצגה הזו, אך למעשה המחזה הוא העיקר.

'האבא' רץ בתיאטרון ווינדהם עד 21 נובמבר 2015. הזמינו עכשיו.

גלו עוד על 'האבא'