סקירה: מה אני עושה?, תיאטרון יוניון ✭✭✭✭

מה אני עושה?: סיפורים של שחקן מודאג תיאטרון יוניון 11 באוקטובר 2015

4 כוכבים

גרגורי הייזל, ה״שחקן המודאג״ בעלי הכינוי, יושב על שרפרף גבוה ומתמלא באנרגיה עצבנית. כמו שהוא מציין בצורה נאה, להפיק מופע על דאגות זה רעיון מעורר עצבים עמוקים. עם זאת, הוא מבטיח ששעות הפעילות המפנות העצמיות שילוו לא רק ישתקפו במאבקים של שחקנים שמבצעים עבודה חשובה ורלוונטית, אלא גם יאירו מדוע החרדה נמצאת בלב המצב האנושי.

למרות שאיני חושב שמה אני עושה? הבטיח זאת לחלוטין, הקסם הטבעי של הייזל, בשילוב עם אנקטודות מבדרות בעקביות, יצר מופע איש נהנה. המבנה היה אוסף של שירים ומונולוגים, והמופע משגשג על היכולת של הייזל לצחוק על עצמו. הרבה מזה מתמקד בחוויותיו של טבע החיים המעניין והלעתים האבסורדי לחיים בשדה המשחק. מההחלטה מהירה לצעוק “כולם הצטרפו!” כשהוא שר שיר שהוא כתב בעצמו בהתאספות בית ספר, ועד לשרטוט עתידו על הבמה - “קיבלתי יותר הצעות לעבודה בדרג ב-2015 מאשר לא בדרג” – הייזל חוקר את חייו עם לבביות מלאת קסם.

זה מעוטר על ידי האיכות המקסימה הלא מכרעת של המופע. לפחות במקרה אחד הוא בדק את סדר הפעילות כדי להבהיר לאן להמשיך – “תחשבו שלא הייתי כותב את זה”, והוא היה משתף אותנו באופן קבוע על פחדיו על הבמה - “יש לי תחושה של חורף מתקרב לגבי השיר הבא”. החוסר במבנה של המופע השפיע, עם זאת, על ההשפעה של המוזיקה. הייזל היה זמר יכולתי, ולא מלהיב, אך היה בו פוטנציאל רב בכנות הגשתו. בשילוב עם סימונה באד על הפסנתר, הם היו צריכים להיות כל כך כן נהנים כמו הסיפור.

עם זאת, המיקוד שלהם בנושאים אוניברסליים – אהבה הייתה תמה נפוצה – היה חסר משיכה רגשית, כיוון שלא היו ממוקמים בהקשר מתאים. שורות כמו “אנחנו יוצאים לדייטים, אתה מסתכל על השעון” גרמו לי לרצות לגלות את חוויותיו האישיות של הייזל, אך תמות כאלה נזנחו לרוב לאחר סיום השיר. יתר על כן, השירים הסתמכו יותר מדי על קלישאות כמו “מנת יתר של אהבה” ו”אני אולי אצליח”, מה שגרם לרגשות להרגיש לא אישיים. המספר הסופי המרגש, ביצוע נלהב של “I Guess That’s Why They Call It the Blues” בליווי שותפות קהל, עבד טוב כל כך מכיוון שהתחבר לסיפור קודם על מבחן ל-The Voice. זה, כאשר נבדק לצד מספר מצחיק ומרגש על “חרטה”, הדגים את הפוטנציאל שהמופע היה לו למספר מוזיקלי יותר מעורב.

יש לתת אזכור מיוחד ל״סיר הדאגה״, שמולא על ידי הקהל במחשבות בקצת מההפסקה, וקרא להם בזמן שחזר הייזל. אלו כללו אבני חן כמו “אני דואג שהדאגה שלי לא תהיה מעניינת מספיק”, ו”אני דואג מהגעתו של אדון החושך והפחד המדהים שהוא מביא מהעומק”. הפתיחה המחממת הזאת לחלק השני נתנה להייזל עשרות אפשרויות לאלתור, והתזמון הקומי שלו היה נפלא. זה היה באמת אחד הקטעים המצחיקים ביותר במופע איש שראיתי אי פעם.

מה אני עושה?: סיפורים של שחקן מודאג היה מופע אישי בלתי נשכח, שהציג את כישרונותיו של גרגורי הייזל כמספר סיפורים. למרות שהשירים לעתים קרובות נראו פחות משמעותיים מהמונולוגים שלו, מספר שירים בולטים רומזו על הפוטנציאל לנרטיבים מרתקים יותר. ללא ספק אצפה אחרי הפקותיו העתידיות.