ביקורת: Whisper House, The Other Palace ✭✭✭

וויספר האוס

הארמון האחר

יום שלישי, 18 באפריל 2017

3 כוכבים

הזמינו עכשיו

הרעיון של סיפור רפאים מוזיקלי על 'לייטהאוס רוחות' חייב להיות מפתה מאוד עבור הכותבים של אופוס קטן זה, עם מוזיקה ומילים מאת דאנקן שייק ('האביב מתעורר', 'אמריקן פסיכו'), ספר ומילים מאת קייל ג'ארו, במחשבה מאת קית' פאוול. ולמה לא? הם צועדים בעקבות יוצרים מוכרים כמו הנרי ג'יימס, וירג'יניה וולף, בנג'מין בריטן וג'ק קלייטון. שמות שניתן להתקשר אליהם, כביכול.

כאן, אנו מוצאים את עצמנו בחוף מיין, מנוקד עם לייטהאוסים אהובים ונצחיים על ידי אדוארד הופר - המשורר של הבידוד האינטימיות - ובמכוון על גבולות אמריקה. ואנו נמצאים בשנת 1942, השנה המלאה הראשונה של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, עם צוללות מאיימות על החופים ומטוסי קרב קורעים את השמים. אחד ממטוסי הקרב הללו, בוער ונושא את אביו של ילד היתום הקטן, כריסטופר (פישר קוסטלו-רוז או סטנלי ג'רוויס), התרסק לתוך מימי האוקיינוס, ומסלק את אמו למצב של התפוררות עצבית קבועה והסרה לבית המשוגעים המקומי. וכך, דרך עיניו של תמימות זו, אנו מובאים לשפת החיים והמוות, לגבול בין העולם הרציונלי ומה שמעבר לזה. הוא נהפך לחומר ראשי לתשומת לבם של זוג רוחות רפאים לאקוניות השוכנות במגדל (סיימון ביילי וניאם פרי), אשר מתו קודם לכן כתוצאה מכישלונה של הדודה לילי להדליק את המשואה, וכעת מתמחים בהפחדת תוספת האחרונה לכתובת זו. בינתיים, לילי מתפרנסת בחברתו של איש תחזוקה יפני אמריקני, יאסוהירו (ניקולס גו), שמוסיף נופך מלוויליאני ססגוני לסיפור, מאוד לצערו המתמשך של השריף המקומי (סיימון ליפקין) שבסופו של דבר מקבל את העבודה לצוד אותו כאחר מומלט מהמכלאות. וזהו, כמעט. ישנם הרבה הסברי רקע די ארוכים, שפע סיכום של אירועים קודמים, ולא הרבה פעולה: האירועים שקורים, כמו כריסטופר שנתקע במים, חוזרים ונשנים וחוזרים על עצמם. החלי המשתתפים עושים עבודה נהדרת בניסיון להאניש ולדרמטיז את המצב. עם זאת, מדובר בסיפור שלא באמת מתקדם לשום מקום.

סיימון ביילי, דיאן פילקינגטון, ניקולס גו, ניאם פרי בוויספר האוס

המעצב אנדרו ריילי לקח את היבט זה של העבודה כעקרון המנחה שלו, ויצר את הקונספט המדהים לקבלת הבמה, מבצע אותו במעגלים קונצנטריים של דק עץ השוקע לתוך הבור של הבמת הראשית של הארמון האחר, ברמות העליונות שלו יש את להקה של 7 נגנים (רביעיית רוק מאורגן להפליא עם קרן צרפתית, חצוצרות וקנים, בראשות מנהל המוסיקה דניאל א' וייס, עם קול מושלם מגרגורי קלארק), וכיסאות לנוחיות החלי המשתתפים הנמצאים על הבמה לאורך כל שני המערכות. הוסף לכך את הפרויקטורים האמנותיים של מארק הולטוזן, כולל אנימציות גלים סוריאליסטיות במקצת, והאורות הקרירים של אלכס דרופיאק, ותקבל אחד מהמופעים הכי מדהימים שכבשו את הבמה הזו זמן רב. יש לזה פשטות וקוהרנטיות שמצגים נהדרים והתענוג נעימם בפני עצמו. הבמאי אדם לנסון מזיז את החלי שלו על חלל זה עם דיוק מופלא, מתזמן הכל לתלונות של הציון מדינה-פולק-רוק עם תנועות סיבוביות, מפחיתה כהות, ויורדת למעלה ולמטה שלה. הכל מוצג עם טיפול מושלם וכבוד אהוב לכל הברה ותו של הטקסט.

החלי המשתתפים, עקביים לדרישות שיוצרים להם, מספקים ביצועים של טיפול שווה במדויק ונוער מנוירת מבוקר. תמיד מרענן להאזין להם, הם נשארים באמונה מתמדת בערך של התפקידים שלהם ובסיפור הפשוט שהם חייבים לשתף. וברגעים לפי רגעים, הטקסט נראה שתווך על סוג זה של תשומת לב. הדיאלוג בדרך כלל טוב מאד והמספרים המוזיקליים מופיעים בצורה חכמה, עם העריכות של ג'ייסון הארט, ובעיקר תרומות הבראס והרוח של סיימון הייל, הן מופתיות ותורמות לחלות המוזיקה שלה נשמע מעורר והרתקת. זה צריך לעבוד. באמת שזה צריך.

ניקולס גו, סיימון ליפקין ודיאן פילקינגטון בוויספר האוס

ולמרות זאת זה לא... לא ממש. בעוד שאנו מעריצים את האומנות והיופי של ההצגה, אנחנו גם מודעים כל הזמן שמוכרים אותנו ממנה מרחוק. הטון המפנה של רוחות הרפאים הקרובות והמקרינות, והיכולת הנכונה והמוסגת של הדמויות האנושיות להמנע מאינטראקציה כלשהי הפתוחה והמגלויות (בניגוד להתגליות מחושבות שנוטות לפחית ולא להלהיט מתחים) משתפים להפשיט את לבבות ואכן גם את השכר של הקהל. אנחנו מתמידים להבחין ב'משהו', אבל תמיד נראה שאנחנו רואים את זה במבט צד, מחוץ לזרוע העין, כביכול. אנחנו אף פעם לא יכולים לפגוש בו ישירות. זה עשוי להיות הכונה המכוונת של הכותבים, או אולי של המפרשים, או אולי של שניהם, אבל יש לזה השפעה של הפחתת ההתלהבות שלנו מהדמויות והפשטת כל הזדמנות שהייתה לנו אולי להזדהות איתם, הרבה פחות לדאוג להם.

אשר לגבי המוזיקה עצמה, היא כתובה דק היטב, אבל ככל שאתה שומע יותר ממנה, יותר אתה חושב ששמעת אותה במקום אחר, בצורה יותר מרגשת יותר. המספר הפותח עצמו, כל כך נזכר בהגלים כל כך חזק, הוא רק סימן אחד עז להיקף יצירתי שנמצא במקום אחר. כל פריט מוזיקלי מצליח לעשות את זה: להביא אותנו הרחק מההצגה הזו וכלפיים לכל מספר אחר של 'השראות'. האיכות הזו מהסקור היא עוד השפעה שגורמת לנו לנתק ולהפסיק לשים לב. בסך הכל, זו ניסוי מעניין, סטייה רומנית מה'נורמות' של תיאטרון מוזיקלי. אם זה לא ממש מממש את שאיפותיו, טוב, זה לא הדבר הגרוע ביותר בעולם, נכון?

עד 27 במאי 2017

הזמינו כרטיסים לוויספר האוס