ביקורת: הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, אופרה הולנד פארק ✭✭✭✭✭

עלילות אליס בארץ הפלאות באופרת הולנד פארק. צילום: אלכס ברנר עלילות אליס בארץ הפלאות

אופרת הולנד פארק

18/07/15

5 כוכבים

האופרה המשעשעת הזו מאת וויל טוד ומגי גוטליב הוצגה לראשונה באופרת הולנד פארק לפני כמה שנים ושבה לאחרונה לרפרטואר עם עונת הקיץ הרגילה של 2015. תקליט עם כל הקטעים המרכזיים הופק לפני מספר חודשים ונסקר כאן. היא הוצגה על אחד המדשאות מאחורי מתחם הולנד פארק הראשי תוך שימוש בארבע במות שונות שביניהן זזו הזמרים, התזמורת והקהל כשברקע מתנגן מנגינה לטינית קליטה ומחברת. הצוות והנגנים שבו על תפקידיהם בעיקר מ-2013. הדמויות והסיפור הראשי מגיעים מלואיס קרול (שחוגג עתה 150 שנים) אך נוסף לכך ישנו מכשיר מסגרתי שמדמה בהשראת סיפורי הארי פוטר, אשר ממקם את אליס (פלור וין) בתחילה לא באוקספורד הויקטוריאנית אלא בגרימטורפ, עיר צפונית לא-מושכת, ממנה היא מוכנה מאד לברוח ברגע שהיא משתפת פעולה עם ארנב לבן מדבר (ג'יימס קלברטון). לאחר המפגשים הראשוניים עם זמר קונטרה-טנור בדמות חתול צ'שייר (מאגיד אל-בושרה) ובקבוק זמר (מעד מילר) שיתן לכונוגונדה ריצה קולרטורה - אנחנו בדרך. אנו פוגשים במהירה את כל הדמויות המוכרות מהסיפור, שרובן מקבלות אריה משלהן כדי להציג את קווי המתאר של דמותן, ושנראות שוב בטבלאות מאוחרות יותר. חלק רב של הדיאלוג נלקח בחוכמה מקרול, ופוזר באבק פיות של איורים עכשוויים שנונים (הסאטירה על התרבות האובססיבית הנוכחית של מבחני בית הספר היא מרתקת במיוחד בידיים של המפטי דמפטי וטווידל דא וטווידל די). כאשר אנו נעים דרך הבמות אנו רואים שיש שפע של 'מרד במדינת הפלאות' בדמות מלכת הלבבות (רוברט ברט) ושומרות הראש שלה, וחלקה השני של האופרה מוקדש להתגבשות נחישותה של אליס להתמודד עם ספקנות אקראית והרסנית זו ולהחזיר את הסדר ל'ארץ הפלאות'. נקודת מפתח כאן היא הארייה של אליס - 'העפתי גבוה בחלומותיי' - שהיא אריה בסגנון שאפתני ומתרחב של סונדהיים הנזכרת ב'לו אני זוכר שמים' מערב פרימרוז. משם ועד הסוף, כוחות המרירות מתפוררים ו'ארץ הפלאות' מחודשת במהירות לפני שאליס מוחזרת לגרימטורפ, כשהשתנתה במעט. אז למה כל זה עובד כל כך טוב? חלק מהתשובה הוא להישאר קרוב למקור ולא לעשות שינויים לשם שינוי. מי שמתאם את קרול יעשה טוב לזכור שקרול היה מתמטיקאי ולוגיקן משמעותי. ההיגיון עשוי להיות הפוך והפוך מהנכון, אבל הוא עדיין מלא בהיגיון ייחודי וקסום שכאשר מופיע בדיוק כמוכונן כאן, הוא נהיה משעשך עוד יותר. צורה נוספת של נאמנות לקרול (ולטניאל!) באה בבגדים המדוייקים והמפועלים בפרטים שלהם כאשר יש צורך להתרחק מזה. לדוגמה, התחפושת של הזחל מוגזמת באופן ראוי, ושריון אביר הלבן מומצא בברילינטיות ממטבח נוצץ שגרתי. הבמות בהירות, משעשעות וחזקות והטובה מביניהן כנראה השולחן האלכסוני החריף למסיבת התה של הכובען המשוגע. שימוש טוב נעשה בסביבה הטבעית גם - עם דמויות שמופיעות פתאום מהמכלאת וטביעות עצים מקומיים שנכנסות לפעולה גם כן. המוזיקה מותאמת גם לעבודה בחוץ. חלק ניכר מזה הוא העמדת פנים מחוכמת שאינה מפריעה להקרנת הטקסט לקהל. אך יש גם הרבה וריאציות סגנוניות - הרבה לחנים לטיניים, קליפסו וג'אז, והרבה הדים של קומפוזיטורים מוכרים - לדוגמה, ברנשטיין מהסיפור הפרברים. יש הרבה מחווה לוגית בסגנון מתקדם אלגנטי. תזמורת בת 12 יחידות יש לה הרבה מה לעשות: היא מתחילה אותנו עם פתיחה פרושה ותמונה ויש הרבה סולואים אקראיות באשר לעוקבים. זו לא משימה קלה למנצח מתיו ולדרן לנהל את הכוחות השונים האלו בחוץ ובתנועה, אבל קבע טמפים חיים והצליח לשמור על כולם יחד בלי בעיות נראות. מבין הביצועים האישיים, וין חייבת לתפוס את המקום הראשון עבור הקרנתה הברורה של הטקסט והלחנים ואיפיונה הרוחני למשחק הראשי. רוברט ברט יצר סערה צבעונית ומרעשית כמו מלכת הלבבות - בהחלט אחות לגברת טראנצ'בול. קייל ווטסון עשה משחק נהדר על ה'בלוז של ארץ הפלאות', שהוא הגרסה המוזיקלית הפרטית הכי זכורה בהופעה; וויקטוריה סימונדס שלטה, רעשה והקשש בצורה אנרגטית כמו הכובען המשוגע לפני שנכנעה לקסמי הדוכסית המפתה שמשוחקת על ידי מעוד מילר. הארנב המרץ, האביר הלבן, עכברון והמפטי דמפטי קיבלו כולם דיוקנאות חיים. רביעיית 'ויקטוריאנים', שנראה כאילו ברחו מטופסי, טורווי, סיפקו תמיכה ופרשנות והדרכה/תיאום לקהל. מה הקהל חשב על הכל? הילדים נראו כהצליחו ממה שהתרחש והיו יותר מכמה מבוגרים שעמדו מאחור כשהם מחייכים את הדרך דרך הרבה הקווים שעברו משמעות כפולה לאנשים בגילאים שונים, בלי להיות משמעות כפולה. לא הייתי משוכנע לחלוטין מהטיעון שהמעבר ממערכה למערכה היה נדרש כדי למנוע מהילדים להשתעמם ולהיות משועממים. נראה היה שאין סימן לכך שקורה מהמקום בו ישבתי, ובחלק מהמובנים השינויים והקצרים פגעו בריכוז ובמיקוד בשתי דרכים ספציפיות. ראשית, זה לקח זמן לכל אחד להתיישב ולהתחבר מחדש למוזיקה ולמילים; ושנית, חגורת סדרי התמונות מנעה מהשחקנים להיות מעורבים באופן נמרץ וישיר עם חברי הקהל. המרכיבים המוצעים כאן דומים לאלו שתמצאו בפנטומימה טובה לחג המולד: הסיכוי לאינטראקציה מלאה כמו בפנטו היתה מוסיפה להנאה של הקהל הצעיר עוד יותר.

עם זאת, זו רק ביקורת קלה. אם פספסתם את האופרה המקסימה הזו הפעם, הזמנו עכשיו לאחת ההופעות בסטודיו לינבורי בתחילת נובמבר. לא תתחרטו.

למידע נוסף בקרו בwww.operahollandpark.com