ביקורת: בארנום, סיבוב הופעות בבריטניה ✭✭

צילום: יוהאן פרסון ברנום

תיאטרון צ'רצ'יל, ברומלי: סיור בבריטניה

18 מרץ 2015

2 כוכבים

תארו לעצמכם, אם תרצו, את צליל המתכת הנגררת על הבטון. או את הצליל של לי מרווין, לועס ללא קצב את המוזיקה ב-"נולדתי תחת כוכב נודד". הצליל החלול, המהדהד, מוות, אטונלי. הצלחתם לשמוע את הצליל הזה בראשכם? זה בהחלט לא הצליל שאתם מצפים לשמוע, שיר אחרי שיר, מהכוכב הראשי במחזמר, נכון?

ובכל זאת, זה בדיוק סוג הצליל שמפיק בריאן קונלי בתפקיד הכוכב הראשי בברנום, שמוצג כעת בתיאטרון צ'רצ'יל, ברומלי במסגרת סיור בבריטניה. בדיוק אותו צליל, אחד שגורם להרווי פיירסטין להישמע כמו הווארד קיל בהשוואה.

אתם יודעים שאתם בצרה כשמבצע התפקיד של טום ת'אם נותן את ההופעה הכי מרשימה בעבודה בברנום. אבל זה המצב כאן.

זה בלתי מובן איך זה קרה. ההפקה הזו התחילה את חייה בצ'יצ'סטר, כשהייתה מלוטשת, מרעננת, מרגשת ועם הרבה רגש. (קראו את הביקורת שלנו על צ'יצ'סטר). הספר שם היה שונה מאוד, והגישה הכללית הייתה שונה בתכלית. היא הוקצתה לאנשים שכולם יכלו לשחק, לשיר ולרקוד ולשחק עם התלהבות אמיתית.

למרות זאת, קמרון מקינטוש לא אישר את ההפקה הזאת, עניין שהתברר בסדרת דוקומנטציה של ערוץ 4, "צלילי המיוזיקל", שחשפה כמה מהתככים מאחורי הקלעים והקשיים שהיו לצוות ההפקה דאז עם מקינטוש והחזון שלו למופע. לא ממש ברור על מה היה הקשיים של מקינטוש, אבל הוא נראה, שלא בצלילות, ממוקד באי שביעות רצון מההופעה של כריסטופר פיצג'רלד, שלדבריו ברנום היה דמות מרתקת, מעניינת, שלמה ופחות "תראה אותי מתגאה" ממה שאפשר היה לצפות. התוצאה הייתה שההפקה בצ'יצ'סטר לא הועברה ומקינטוש הודיע על גרסה מחודשת ומתאימה לסיור בבריטניה.

וכך, הגרסה הספירותית בברומלי היא גרסת ה-“מאושרת” של מקינטוש לברנום (הוא אף תיקן את הטקסט עם המחבר המקורי מארק בראמבל), שהיא כמו המקורית משנות ה-80' בה הופיעו, בברודוויי, ג'ים דייל וגלן קלוז ובווסט אנד מייקל קרופורד. כמו אותם, הליבה של ההפקה הזו היא כוכב מרשים, מסוגנן עם קו מצוין של שיקן; אבל שלא כמו הם, זה כמעט לגמרי חסר מוזיקה.

התכנית מזכירה שכשברנום לקח לבכורה בברודווי היה בעיה רצינית עם העיבודים של המוזיקה הזוהרת והבריזי של סי קולמן: "הם היו כולם גרסאות מטורפות של תרנגול הודו, כינור כבד, סיוט ומשתמשים שלא ניתן כלל". התאמות של סטיבן מטקלף לעיבודים של ויליאם דיוויד ברוהן פה אולי לא מטורפות, אבל הן שוללות מהמוזיקה את האפשרות לשמחה והחיות ומשליטות מסך דל, חיוור וסינתטי לכל תו ומנגינה.

אין דבר שתורם למוזיקה, לא ניהולה של איאן טאונסנד, לא עיצוב הצליל של מייק פוטר ולא הנגינה של הלהקה בעשרה חלקים. המוזיקה זקוקה למהירויות קצוות בקטעים הביצועיים הרבים אך גם נהנית מקצב איטי בעת דרמה מתאימה; מהירות בינונית לא מועילה לאיש. "לבנה אחת בזמן" פשוט איטית מדי מכדי להיות קטע מופע עם רוח תנופה שהיא עשויה להיות; אין הגיון בביצוע של "שיר המוזיאון", אחד הסולואים הפיטראיים החכמים ביותר שתמצאו במחזמר, אלא אם כן הוא מבוצע בהגייה למופת ובמהירות מצוינת שיכולה להיות מואצת לשפם סוחף. זה לא מספר לריצה בטוחה.

בין אם זה הביצוע או הצליל, הקצב הקבוצתי המכה שמחזיק, מאפיין ומגדיר קטעים כמו "בוא אחר הלהקה" או "הצטרף לקרקס" כמעט נעדר. אין שום דיוק, אין ליבתו הריתמית בטוחה, כשכתוצאה מכך המוזיקה של קולמן, כפי שהיא מבוצעת, חסרה את הפיצוץ והפז שהופכים אותה לייחודית.

ברוב המקרים, השירה לא עוזרת. כשהיוצאים מהכלל מופיעים, הם בולטים, מעוררים תשומת לב, נותנים רמז על מה שברנום יכול היה להיות. מייקי ג'יי-הית מופלא כטום ת'אם והקטע הגדול שלו, "גדול לא תמיד טוב יותר", נפלא בכל מובן. ג'יי-הית שר עם מיומנות רבה, רוקד באנרגיה ובקו נקי כך שאנרגיה ויכולת מציפים את הבמה. לאנדי אושינואה מציגה יכולות ווקאליות מרשימות, פעמיים. המספר שלה של ג'ויס הית, "תודה לאל שאני זקנה", זוהר ווקאלית והמספר השני שלה, "שחור ולבן", הוא מספר ג'אז/בלוז חזק שהוא נווה מדבר מבורך בים של ביצועים קוליים כמעט מתים.

הבעיה אינה עם האנסמבל, שהם חבורה מוכשרת, עובדת קשה ואנרגטית, שרים בהתלהבות ונותנים מידה טובה גם להרמוניה וגם למנגינה. הצליל שהם מפיקים במספרים הגדולים, למרות שהם נותנים הכל בכוריאוגרפיה השופעת והמרתקת והפיזית מאוד של אנדרו רייט, מצוין ומלא חיוניות. לפעמים, הם מקדימים את קצב הבלהות בניסיון שלהם לעשות צדק מלא עם הצעדים והשירים; זה לא משתקף עליהם רע, אלא מראה שהפגמים כאן טמונים, לא רק בכוכבים, אלא בבור התזמורת.

הכוכבים. כדי לתת לו את המגיע לו, לבריאן קונלי אין קושי עם ההיבטים של תפקיד המופעים: הוא מתפעל מהקהל בקלות, מבצע קסמים בסגנון, נמשך על פיות, משיג צחוקים לבביים, מנהל את ההליכה המאתגרת על חוט המעבר בניסיון השלישי, ונהנה מן הטקטיקות המסודה של מכירת שמן נחש שעושות את ברנום שלו כיזם מושלם. על פני השטח, קונלי הוא פ טי ברנום נהדר.

אבל, כדי שמחזמר יעבוד, כמחזמר, צריך להיות לב מתחת למעטה הזוהר, תוכן מתחת לסגנון. יכולת לשיר גם היא מועילה. קונלי לא מספק לב או תוכן, המשחק שלו שטחי והוא בהחלט לא יכול לשיר, אפילו לא בסגנון רקס הריסון. אז האספקטים המוזיקליים, עמוד השדרה של המופע, פשוט לא יכולים לעבוד.

גם לנזי הייטלי בתור צ'אי ברנום או קימברלי בלייק בתור ג'ני לינד לא עולות למשימה. שתיהן חד ממדיות, קליניות ויותר ממעטת משעממות. לשתיהן אין שום כימיה עם קונלי, למרות שאין להן להאשים בעניין זה. יש כאן כמות משמעותית של שירה לא מתואמת, במיוחד מבלייק, שזה מצער לאור העובדה שלינד אמורה להיות הזמרת הטובה ביותר בעולם. קשה שלא לחוש צער על הייטלי; הדואטים שלה עם קונלי עדינים ומהורהרים, אך החיספוס של קונלי גומר עליהם – לחלוטין – להיות כפי שהם צריכים להיות.

יש כאן מספר הופעות בלתי נשכחות של ניק בוטצ'ר ואדוארד וויד, שניהם איומים בכפולה משולשת עם עתיד מזהיר. חברי אנסמבל יוצאי דופן, חסרי עייפות במונחים של אנרגיה ממוקדת ויכולת קולית, כולל קורטני-מיי בריגס, לואי סטוקיל, ג'ניפר רובינסון, ג'ורג'י אשפורד וסילביה דופזו. דיוויד בירץ' משחק את וילטון בביטחון רב והוא עוד זמר/רקדן מצוין בקטעים.

כל האנסמבל עובד היטב ביחד, מזיז סטים, מספק תמיכה ווקאלית ודרמטית מתאימה, ורוקד עם התלהבות ומחויבות שהן עוצמתיות ומסחררות. עבודת הקרקס שהם עושים, בעזרת ג'ולייט הארדי-דונלדסון, מרשימה ומלאה בכיף. מסתובב, מתהפך, קופץ, קפיצה, מתגלגל, עבודה על קביים ורגולציות מכל סוג: זה קרקס מלא בתנועות וטריקים חלקים, מלוטשים. העבודה שלהם ב"שחור ולבן", "בוא אחר הלהקה" ו"הצטרף לקרקס" הייתה מרהיבה בעין.

הסט והתלבושות של סקט פסאק, פול וילס ולאונה שאקסן, צבעוניים ומתאימים ומכוונים את מצב הרוח לסיפור התעוררות והתעתועים בצורה מושלמת. הסט לא תמיד מואר היטב וישנה תחושה מושתקת תמידית שנראית מסתורית, אבל במה שמתואם עם המוזיקליות של הליווי.

זוהי לא הגרסה הטובה ביותר של ברנום. קשה לדעת מה הבמאי ז'אן-פייר ואן דר ספוי עושה. זה לא חצי מהגרסה החמה והכבושה שראינו בצ'יצ'סטר. הקהל איתו ראיתי אותה נראה שנהנה די טוב, אבל זה בטח יותר על (כמויות) האמצע של הסיפור והמוזיקה, הרוח הבלתי נדלית של האנסמבל, ולא הביצועים המרכזיים. או שאין להם למה להשוות את הגרסה הזאת.

לברנום הזה זו ההצגה של טם ת'אם. וכמה פעמים אפשר לראות דבר כזה?