ביקורת: רחמים, תיאטרון רויאל קורט ✭✭✭

פול ט. דייויס סוקר את ההפקה של סם פריצ'רד למחזה Pity של רורי מולרקי בתיאטרון רויאל קורט.

הקאסט של Pity ברויאל קורט. צילום: הלן מורי Pity

תיאטרון Jerwood של רויאל קורט.

18 ביולי 2018

3 כוכבים

הזמינו עכשיו הכניסה להפקה של סם פריצ'רד למחזה החדש של רורי מולרקי מיד מעוררת ציפיות. אם אתם ביציע, תיכנסו לתיאטרון דרך הסמטה, וכדי להגיע למושבים שלכם תעברו על הבמה, מתחת לסט של כיכר עירונית אנגלית טיפוסית, כאשר תזמורת כלי נשיפה מנגנת, גלידה נמכרת מדוכן, ובינגו שבו מקבלים כרטיס הגרלה. חברי הקהל הזהירים נראים קצת מבולבלים מזה, בעוד התיאטרונים המדומים נהנים ממספר רגעים פנטסטיים בהם הם יכולים לדרוך על במת הרויאל קורט. (לא אני כמובן, אתם מבינים.) עד כה הכל טוב, אך כשהקהל יושב והבינגו נערך, הזמן כבר עובר משעת ההתחלה ואני מחכה לתחילת המחזה. ולדעתי, זה מסכם את המחזה - ישנם חוויות פנטסטיות אבל גם רגעים מתסכלים של עמידה במקום.

הקאסט של Pity. צילום: הלן מורי

זהו יום רגיל ואדם, דמות מרצה מצוינת שמבוצעת בחום על ידי אברהם פופולה, צופה בעולם. מה שקורה לאחר מכן אולי אפשר לתאר כהמפגש של מונטי פייתון עם מראה שחורה כשהעולם מתפרק משמש, גלידה וחנותים למלחמת אזרחים, צלפים, פצצות (הרבה פצצות), טנקים (יצירות דאלק פנטסטיות שאני ממש רוצה), זוועות ואומה קרועה. זו סוריאליסטיות וסאטירה בריטית קלאסית, שבה מולרקי יוצר חווית נסיעה מטורפת על רוח השנתיים האחרונות ואל תוך הבור של העתיד. אהבתי לא לדעת מה יקרה בהמשך, והעיצוב של קלואי למפורד מעולה, תופס את הטעם הקומיקס של החלק באופן מושלם. עם זאת, באורך שעה וארבעים דקות ללא הפסקה, הרגשתי שהחלק הגיע לשיאו אחרי כ-60 דקות. קטע מלחמת האזרחים ארוך מדי, וחזרה על אותם רעיונות היא נפילתו של החלק הזה, הבזקים ופצצות הופכים למייגעים במהירות, והמספר הבלתי פוסק של נשמות העולות לשמיים הוא אינסופי. גם אין כמעט רגש בספירת המקרים הזו, אבל אם הטעם שלכם הוא בדרמה טבעית ואמפתית, זה לא המחזה בשבילכם.

הקאסט של Pity. צילום: הלן מורי

עם זאת, זו קבוצה נהדרת, שמתחברת בחוזקה עם האולם כדי לספר את הסיפור. פול בנטל מתחיל את ההליכים בצורה מצחיקה עם הפרופסור הזועם שלו, וסופיה די מרטינו מצוינת לאורך כל הדרך כבתו. סנדי גריסון בולט כאדון המלחמה האדום ואני אהבתי את הלנה לימברי כראש הממשלה, "אני ראש הממשלה והעיר הזו ששכחתי את שמה פתאום נחשבת", מהדהד אירועים אחרונים בסולסברי, וקפטן דורי סימפסון הבלטי הוא שיור הזירה. פול ג' ריימונד נהנה באיזשהו רגעי הכול תפקידיו, ופרנצ'סקה מילס מצוינת לאורך כל הדרך, במיוחד במתמודד היכן שמדברת בכעסים ורגשות של מדיה חברתית, והרגש בסופו מועבר על ידי סיובאן מקסווי ה של סאל הדוור. כל התפקידים מבוצעים על ידי הקבוצה והם מצטיינים.

זה גורם לצוללת הצהובה להיראות כמו יצירה של מֶרצַ'נְט-אייבּוֹרי, כזהו הסגנון והסוריאליזם של ההפקה. רק מרגיש שאני צריך עריכה זהירה שתגרום למחזה להתרחק קצת מהקצה של התפנקות עצמית. באומר זאת, זו חוויה מהנה כשעל ראש רכבת ההרים.

הזמינו עכשיו ל-Pity