ביקורת: מציאות, Ovalhouse ✭✭✭

מציאות. צילום: ריצ'רד דאוונפורט מציאות

אובלהאוס

11 ביולי 2015

3 כוכבים

בני הנוער של היום מתוארים לעיתים קרובות כדור הראשון שגדל עם תוכניות ריאליטי 24/7. אז מי מתאים יותר לביצוע חקירה דיסטופית על הסכנות שבחיפוש אחר תהילה מאשר תיאטרון The Bridge, קבוצה של שחקנים צעירים ושאפתנים?

'מציאות' עוקבת אחר קבוצת צעירים חובבי תהילה שמגיעים להופעת ריאליטי חדשה בשם 'החטוף', ומקווים שהיא תקרב אותם לתהילה ולעושר. הכוכבים הפוטנציאליים עוברים סדרה של משימות סדיסטיות ומטריפות יותר ויותר על ידי המפיק המטורף אוסקר (ג'ק סטימפסון) כדי להוכיח שיש להם את מה שצריך.

המפיק של סטימפסון מהגיהינום הוא מרתק והופך להיות מסובך ובלתי צפוי יותר ככל שההצגה מתקדמת. רוב הרגעים החזקים בהצגה מגיעים כאשר הדמויות באמת נחשפות ללחץ, כשהתקוות נאלצות לבצע משימות משפילות, להתנגד אחת לשנייה ולכפות על עצמן בדיקה ברוטלית. מהר מאוד, הסיפורים האישיים הזהירים שהדמויות בנו מתחילים להתפרק בעקבות סדרה של גילויים מזעזעים.

בעוד שההצגה מצליחה להתרומם מדי פעם, התסריט (הזמנה מקורית מג'ורג'יה פיץ' המוערכת מאוד) היה די לא אחיד. אולי בעולם שבו אנחנו כבר בעונה השישה-עשרה של 'האח הגדול', רוב החומר הקומי והדרמטי על טלוויזיית ריאליטי כבר ניצל (אני לא יכול לשיר, מראה שחורה, משחק, אפילו המופע של טרומן). כתוצאה מכך, זהו אתגר אמיתי להמציא משהו שמרגיש טרי וחד - הסיפורים העגומים, ההנחות האבסורדיות והניצול של הדבר האמיתי כבר כמעט הופכים לגדולים מכדי לפרוד. מסיבה זו, למרות שההצגה בסופו של דבר מתעוררת לחיים כאשר אוסקר מופיע, הסצינות הראשונות אכן הרגישו קצת מיושנות.

למרות שזה לגמרי מובן בהתחשב באופי הפרויקט, מספר הדמויות באנסמבל היה גם הוא מכשול. רובן של בחינות הכניסה התבצעו עם שתיים עשרה דמויות שונות על במה קטנה מאוד. בנוסף לכך שלעתים היו דמויות מחוץ לטווח הראייה של הקהל, מעטות מהן זכו לזמן או למקום להתפתח מעבר לסטריאוטיפ אזורי (לא נעזר בעובדה שהדמויות כונו בשם מקום מוצאן!). היה ניתן להבחין שככל שכמה מהדמויות התעייפו מחדר העינויים המודרני שלהן ויצאו מהבמה, ההצגה השתפרה כתוצאה מכך (כמו את ה'אח הגדול' האמיתי כשחושבים על זה...). אחרי מערכה שנייה מרתקת וטנסיבית, 'מציאות' התחילה לאבד כיוון מעט לקראת הסוף, עם סיום שלא ממש עשה צדק למתח שקדמו לו.

רבים מצוות השחקנים הצעיר והכשרוני של 'מציאות' כבר קיבלו הצעות מבתי ספר יוקרתיים לדרמה ולא קשה לראות מדוע. הביצועים היו חזקים מאוד בחזית כולה, כשאנסמבל הפגין כשרון מדהים למבטאים (קרדיט למאמנת הדיאלקט איזו פיצרוי שלא תצטרך יותר לאמן מבטא של גרימסבי). כולם הראו בגרות ועומק ניכר בתפקידיהם, והצטיינו פעמים רבות בהתמודדות עם הנושאים הקשים באמת, למשל המונולוג המושלם של סקרלט (נורה למפייר) על הפסקת הריון לאחרונה. ג'ק סטימפסון המוזכר לעיל, יש לו בבירור עתיד זוהר לפניו, כשהוא משיג בדיוק את המינון הנכון של קאמפיות ומפחידים כאנטגוניסט של ההצגה. אחרים שתפסו את העין היו קמרון אסם כזר המתוק דארן, קיטי ארצ'ר כמטרה חסרת המזל של אהבותיו אניה ולואי ווב כטיילר, שהמארזיות הקשוחה שלו מתחילה להתפורר כשהוא מקבל חדשות מזעזעות.

התפאורה היתה חכמה ויעילה לאורך כל הדרך, כששימוש נבון במסכים מסביב לבמה הוסיף לתחושת הדחק שבמחזה. המסכים היו לעיתים מזכירים במעגלים עם הזרמת וידאו חי, כשהצוות לוקח בתורו להסתובב עם המצלמה, ויוצר אפקט דינמי נהדר. זה שימש במקסימום אפקט למספר מהרגעים החזקים ביותר במחזה; סדרה של קטעים מחושבים היטב שיצרו אתגר להשערות המוחזקות שלנו על הדמויות. גם העיצוב הקול של טום האקלי ראוי לאזכור, עם פסקול בסטייל ה'אח הגדול' שסייע להעלות את המתח לפני המופע.

'מציאות' היא הפקה של תיאטרון The Bridge, קורס שמתנהל על ידי מחלקת התיאטרון של בית הספר לבריט. זה ברור יוזמה חשובה, שמאפשרת לתלמידים לעבוד עם מומחים בתעשייה להפיק, לביים ולשווק את ההפקה שלהם. המחזה גם נתמך כלכלית על ידי קרן אנדרו לויד ובר. בעולם שבו תוכניות ריאליטי מציעות דרך מהירה וקלה יותר לתהילה, כמה נפלא לראות שחקנים צעירים ושאפתנים שקיבלו את ההזדמנויות והמשאבים שהם זקוקים להם כדי לפרוח באמת. אף שהתסריט לא תמיד היה בעל גורם ה-X, זה בהחלט נכון שהבריט'ס גט טאלנט.