ביקורת: החדר המשעמם, פסטיבל Vault ✭

החדר המשעמם

פסטיבל Vaults,

7 בפברואר 2018

כוכב אחד

אולי מישהו משחק איתנו בדיחה מורכבת עם האירוע המדכא הזה, אבל הבמאי, טום קרולי, היה די להוט שאגיע ואסקר את זה.  עכשיו, כשראיתי את זה, איני מבין למה.  גם איני מבין למה הוא חשב שהתסריט היה כדאי לייצר.  ואני רק יכול לתהות מה חשבו שחקנים טובים כמו אמילי סטרייד, ג'יימי לאיירד ומייקל קיין כשהם נתנו לעצמם להשתכנע להעניק את כישרונם לא עלמא לתפעול שלו.  זה בקושי שווה את המאמץ הזה.  ואם אתם חושבים ללכת, חשבו היטב וטוב לפני שתעשו זאת.

אדם שכתב את התסריט, אוללי אולסופ, העלה רעיון לא מאוד מקורי של אסיפה של כותבי מתח ופשע - ושלושה פעמים, הוא גורם להם לשוחח זה עם זה, בדומה לסארטר 'הויז קלוס': שלושה אינדיבידואלים בלתי מתאימים כלואים בחדר שחסר כל סוג של אופי ספיציפי ולמר חיים שלהם דומים לחלוטין וחסרי משמעות ומשקל.  אבל שם, יש לומר, כל הדמיון עם יצירת המופת של האקזיסטנציאליזם הזה נגמר.  במקום זאת, במקום לשקוע בעצמנו באישיות של שלושה אינדיבידואלים שהם יכולים בקלות להיות מקום עבורנו, אנו נותר לנו להאזין, מרחוק, להחלפות שבעות רגש של שחקנים שמחכים אמנים גדולים.

אם אתם עומדים לשחק את הברון פרנקנשטיין ולהחזיר מרוח נובלות מהמתים, ולהחיות אותם בדמות שלכם, אז - כמו אותו עסקן ביולוגי חובבן - יהיה טוב יש לכם סיבה טובה מאוד לעשות זאת.  אבל מה היא סיבת אוללי?  אין לי שום רעיון.  במשחק הראשון, אה, 'מחזה' (זה מתואר כ'טרילוגיה', שזה נשמע די גדול), סטרייד לוקחת את התווית של 'כריסטי'.  אבל מי הכריסטי?  לא היה כלום בשורות שלה שנראה לנעוץ אותה בחיים או בחכמה של היוצרת עשרות תעלומות רצח מופלאות.  עם זאת, היא כן נראתה - קצרת רגל - להדמות לכריסטי אחר באדרמה משעממת וחסרת אירועים, אתם יודעים, זו שברנטון הווארד מתארה כאוהבת.  זה, פוטנציאלית, יכול היה להיות כיוון מעניין ללכת בו.  אבל לא.

בינתיים, לאיירד היה צריך להיקרא כ'דוי'.  אז, ללא ספק, אני המשכתי לתהות איפה היה בודי.  ואז נפל לי על השכל שהוא אמור להיות סר ארתור קונאן (לא הברברי) דוי.  הדוי ההוא.  אה.  במקרה כזה, למה הייתה כריסטי אגאטה מדברת אליו בצורה מגושמת ומחוספסת כ'דוי'?  אני חושב שהיא הייתה קוראת לו 'סר ארתור', לא כן?  למעשה, אני בטוח שהיא הייתה עושה זאת.  היא הייתה טובה מדי בעילור כדי לעשות פחות מכך.  אבל, ברור, אולסוב לא אכפת כלנה מדברים כאלה.  אבל אם אתם לא מתעניינים בדברים כמו אלה, למה להתעניין בגב' כריסטי (שהיא כולה על ברון מעמדות חברתיות וכיצד הם כולאים את המוח וכך הלאה)?

אין לי שום מושג.  זה פשוט נהיה הרגיז יותר ויותר לשבת בתיאטרון, להתנכל לשאלות כאלה ברורות ומחושבות, ולחשוב שהכותב של הטקסט הזה חשב שהשאלות האלה מתחתיו.  טוב, אם הוא לא אכפת לו על זה, למה צריך לי להיות אכפת על מה שהוא אז מתהדר בפיות של שחקנים אומללים שלו?  אה, ובפעם הבאה הוא מביא עוד שחקן: פוא.  לא: גם לא אלכסנדר.  זה היה ההוא מארצות הברית.  עוד נציג באסיפה הגדולה של סופרים-מתח-של-כל-הזמנים.  והנה זה הלך.  והלך.  והלך.  שני 'משחקים' נוספים אותו דבר.  השחקנים האומללים צריכים לקחת על עצמם עוד 'תוויות': סטרייד הפכה ל'ויולט' ואז 'איריס'; לאיירד הפך ל'אדריאן' ו'לואי'; ומייקל קיין עזב את הפוא הלא-טלוויזיה שלו בשביל 'לי' ואז 'מקס'.  ואם במקרה הזה אתם מתקשים בכל המעבר בין דמויות, אז הצטרפו למועדון.  כל הדמויות האלו כביכול נשמעו בדיוק אותו דבר.  אם אוללי יש לו שמיעה לדיאלוג אז זה רק כדי לשמוע את קולו שלו.  ואם התסריט לא נתן לקסט שום דבר לעבוד כדי להבדיל בין הדמויות השונות שלהם, אז קרולי לא יכול לעשות כלום לעזור להם.

אני מקווה שהם מקבלים תשלום.

מצא עוד מידע על פסטיבל Vault

ראה את התצוגה המקדימה שלנו של פסטיבל Vault 2018