ביקורת: קסארה ווהן, קרייזי קוקס ✭✭✭✭

ג'וליאן איבס סוקר את 'זארה ווהן שרה נדודים - השירים של טי ג'פריס' ב-Crazy Coqs בעסקית זדל.

זארה ווהן. צילום: ג'ון ת'ורנטון זארה ווהן שרה 'נדודים': השירים של טי ג'פריס

Crazy Coqs, עסקית זדל

27 בספטמבר 2018

4 כוכבים

זארה ווהן היא תופעה יוצאת דופן בסצנת הקברט של לונדון: היא לונדון, עם קולה של העיר בקולה, והאנרגיה הגואשת והמחושמלת שלה בתנועותיה הליסומיות והתספורת הבלונדינית החדה שלה.  והיא חוותה הרבה ממה שיש לעיר להציע, לפני שבגלגולה האחרון הפכה לקטע במה חיוני ובלתי נשכח, מפזרת גרסאות בלתי נשכחות של שירים ישנים וחדשים.  ברפרטואר של טי ג'פריס הגדול (ששינוי האלט-אגו שלו, מיס הופ ספרינגס, כונה על ידי מבקר אחד - הו, זה הייתי אני - 'הרולס רויס של מופעי הדראג', והדויאן של השיר העצמי), היא מצאה מחסן של חומרים חדשים שנשמעים כאילו הם יכולים לבוא מתוך הספר השירים האמריקאי הגדול ובכל זאת מדברים ישירות אל הלב של היום, עם כל הסתירות והבלבולים שלו. היא מביאה איתה קהל מעריצים קבוע, ושומרת על דו-שיח נמרץ איתם לאורך כל המופע.  זהו מסיבה לחברים, וכולנו כאן חברים.  ייתכן שישנם קצוות מחוספסים על הפטר, אך אף פעם שום דבר לא נשמע פחות אמיתי.

ווהן פתחה עם שיר הכותרת המהיר והטביעה עליו את דמותה המובלטת והחזקה: משחק חכם, חוש הומור מדויק וקול מלא שיכול להדהד בכל החדר.  בנוסף קיבלנו את התחלת הסיפור האישי שלה - סיפור שהתחיל עם איך שהיא סולקה מבית הספר בגיל 13, זיכרון שמסופר במה שהתפרסם מהר כחזות הסימן המסחרי שלה, מושב עז המתעמתת בחוסר פחד עם העליות והמורדות של היותה כל הזמן בתנובה, מחפשת השראה בכל הקשר מאתגר יותר.

'הר אחר לטפס עליו' לא יכל היה להיות בחירה מוצלחת יותר להמחשת מסע זה.  בטווח קול שחור ומחוספס, עם תווים חזקים בחזה, דיקציה מושלמת ביותר - והכי טוב מכל - הדיפתונגים הבטוחים שמעידים על זמר אמיתי, עם האצבעות הבריליאנטיות של ריאן מקנזי על הפסנתר הגדול המלווה אותה (באומץ שמתקדם ברגע האחרון למלא את החסר של מנצח המוזיקה הרגיל שלה שלא היה זמין), זה היה עוד שיר נהדר.  עם סיפורים מאזור ארצ'ווי שמתבלים את ההופעה, היא עוברת לסוג של 'שפרקזאנג' לונדוני כמו רצועת מלח וחומץ על הגשה רותחת של הצ'יפס הטוב בעיר.  היא בעלת השירים שלה.  היא מנהלת את התאורה.  עם תחילת 'שנחאי לילי', הגיעה סדרת מספרים מעבודתו המתקדמת של טי על מחזמר המבוסס על הסרט של היצ'קוק: 'שנחאי אקספרס'.  מלאה בטכניקות מודאליות, היא מתחילה בקול נוסף: דרמטי, קינמטי, מתענגת על המילים החכמות והאלגנטיות בביצוע המלודי המושלם שלה.  היא כוללת את השנסון, 'מצאתי את אהבתי', נוגה ומעודן, מאוזן על ידי הרגליים המתפקעות, פיצוץ הקצב של 'הם היו הימים הטובים ביותר של חיי'.

לאחר מכן, 'שירו של קוקי' לקח אותנו לשטח בטוח יותר, 'משפחתי', לפני שקיבלנו שיר חכם נוסף, יפהפה, במילים המקסימות של 'להתמוסס בתוכך', כשמילותיו מגוללות בתחילתן סיפור על תקופתה כבלרינה בסטורינגפלו.  ואיך אפשר יותר לשלב זאת מאשר עם 'נערת העיר הביתית', וינייטת שנות ה-60 של חיי הזוהר והחלומות השבורים, שמעלה פתוס רב עוצמה.  זה לקח אותנו לסיפור של 'וונדה', שהראה כיצד זארה עשתה שוב את החדר, העלתה אותנו למחיאות כפיים עם סיפור של שחיתות מוסרית, ושילבה זאת עם סיפור הגמילה שלה, כשהיא מביאה אותנו לחגוג את חודש השביעי שלה ופיכח ברצף.  היא זוהרת מזה.

מעבר לאיטיות של 'הכוכב הצפוני', בזעקה פשוטה ועוצמתית לפשטות וכנות, שמסתיימת בכיסוי זוהר, ואז אנחנו מסיימים עם חזרה על 'הר אחר לטפס עליו', שלקחה אותנו למסקנה המפתיעה: 'קר', מרגש בצורה חשופה ומרשימה, מלא תשוקה וגלאמור בהתרגשות רגשית שופעת.

מופע קלאסה.  הרולס רויס בידיים טובות, לוקחת את כל העקומות תוך פשיטת ליטוש, שומרת על הדרך ומתקדמת חזק, גם אם היא יכולה לעשות עם פוליש נוסף.  תשגיחו על עוד.  היא עכשיו מופיעה באופן קבוע בכתובת זו ובטוח שהיא הולכת לעוד הרבה מקומות אחרים.