סקירה: חלום ליל קיץ בניו אורלינס, Above The Arts ✭✭✭

אי ג'יי מרטינס (הלנה), רוארי קנון (דמטריוס) ולורנס אוקונור (קווינס). צילום: אנהבל נארי. חלום ליל קיץ בניו אורלינס

Above The Arts Theatre

12/08/15

3 כוכבים

היצירה המוקדמת של שייקספיר מציבה רף גבוה לכל במאי שמתקרב אליה מחדש. בתקופה זו של השנה ניתן למצוא גנים או פארקים של בתי כפר רבים שמארחים הפקות פתוחות, בהן מתבצעת בעיקר עבודת הקסם על ידי התפאורה; ולמסורת הופעות זו יש כמובן את מקומה. עם זאת, מאז הפקת 'תיבת הלבן' המפורסמת של פיטר ברוק עבור ה-RSC בשנת 1970, כל במאי מקצועי מחויב במידה רבה למצוא קונספט חדש שנמנע מריאליזם לטובת סמליות או לפחות ז'אנר תקופתי חלופי.

בפקה חדשה זו ב-Above the Arts, הבמאים ליני רידמן ו-Ruby in the Dust Productions, מעבירים את העלילה למועדונים הלוהטים ובייוס של ניו אורלינס ומשתמשים במלוא המסורת העשירה של ג'אז ובלוז של העיר הזו, ובמיוחד בשירים של ד״ר ג׳ון. אתונה הופכת לעיר אתונה שבג'ורג'יה כך שמכניסים גם מרכיב של פוליטיקה גזעית לתמונה. אנחנו נלקחים לעולם של וודו במקום 'קסם' פשוט, כשמבצעי המופע משמשים גם זמרים ונגנים. זה עובד מאוד טוב במובן הכללי, אף על פי שהמקום בעצם לא מתאים כל כך להפקה שבה כל כך הרבה ז'אנרים של מוזיקה, תיאטרון וריקוד צריכים להתחבר אחד לשני במקום קטנטן.

סילבנה מאימונה (טיטניה), מאט ג'ופלינג (חליל), שרה רת'ראם (סטארפלינג). צילום: אנהבל נארי

הבמה מסודרת בסידור התיישבותי: בקצה אחד מיטה מכוסה וילון שמשמשת כקינון של טיטניה, במרכז עץ עם פיזור של כריות המשמש כיער, ובקצה רחוק יותר פסנתר שהינו נקודת מיקוד של חלק מהמספרים המוזיקליים. כמעט כל השחקנים שרים ורוקדים ובחלק הגדול של מהלך ההצגה 'המכונאים הגסים' משמשים גם כנגנים. אנחנו מתחילים עם ביצוע אווירה של 'מרי לאבאו' כשטיטניה (סילבנה מאימונה) מטילה כישוף וודו, ואחר כך ההצגה מתחילה ברצינות עם קונפליקט בין-גזעי כשאיאוס (מתיו וודיוט) מנסה למנוע את נישואיה של הרמיה לליסנדר (ג'ונתן אג'יי).

הנושאים הללו משתלטים בשעתיים וחצי הבאות. הקסם של עולם הוודו הוא גם מפתה ומאיים, בשום אופן לא חינני; המוזיקה קולטת את הפיתוי והכיבוש הבלתי-נלאה האפשרי של לילה קל בעיר הגדולה - האי של אתונה מתמודד עם אי-שוויון חברתי וגזעי שהביצות והיערות הן גם מפלט וגם מקור לפתרון. בסך הכל, זהו מיקום רעיוני מחודש של המחזה שעליו חושבים היטב והוא מיושם בעקביות במהלך הפעולה. זה לא מתעמם בשלב מאוחר יותר, כפי שמתרחש מבלי יוצא מן הכלל בהפקות מחודשות של שייקספיר שחוזרות לריאליזם כאילו הרעיון החדש הוא תמיד תחבולה. הייתי גם מרוצה מהאופן שבו הבמאי השתמש במכונאים כדי להופיע כפיות במהלך הרצון של בוטום וטיטניה, אם כי מרבית הפרודיות האחרות של הפיות נחתכו על ידי הדרמטורג הנרייט ריטוולד, וזה בהחלט יוצר טון כהה יותר באופן כללי, גם ביער וגם בחזרה באתונה.

עם זאת יש בעיות בביצוע, אם לא בדמיון. המקום עצמו מתאים בהרבה יותר לתיאטרון אינטימי קטן מאשר לחברה גדולה יחסית בגבורתם המלאה. המיקום ליד כיכר לסטר הוא רעשני באופן טבעי גם כשהחלונות סגורים, והייתה תחושת מגבלה פיזית לביצועים שהפחיתה את השפעתם. כדי שהצגה זו תעבוד, אין זה צורך להיות כל יער לנשום בו, אבל יש צורך במרחב אולפן גדול יותר, במיוחד אם אתה הולך לביים אותו בשורות ישרות או בכל הגלגל. כמצב העניינים, הזוגות המתקוטטים והמכונאים באימון דרשו יותר מקום למרפקים, והנחיצות לדמויות לזרום מתוך הדלתות הקרובות גרמה לרוח של פרסה במקומות יותר מאשר לחגיגה של פיות או וודו.

ג'ונתן אג'יי כליסנדר. צילום: אנהבל נארי

בצורה יותר חמורה, היו כמה נקודות בהן הביצועים של החריזה היו מתחת לסטנדרט המקובל. אני יכול בקלות להודות שבאדפטציה מסוג זה יכולות השירה והרעיון חשובים כמו השליטה הטכנית של החריזה, אבל הם אינם תחליף. בפרט בחצי הראשון של כל המלאכה, הביצועים של חלק מהנאומים הארוכים היו בלתי נשמעים או לא מודגשים ומבוטה כיוון שנקודות עיקריות על רקע והדמויות היו במגמה שקטה כתוצאה מכך. החצי השני היה הרבה יותר נשמע מכולם, אך באותו שלב המוקד עבר לפעולה ולפתרון העלילה, ולכן יש פחות חלקי שירה להגיש. שפת השירה של המחזה עשירה כל כך במטאפורות ובציירת סצינות - כמו שורת דגים נוצצת שפתאום ושוב שוחה לתוך מפרץ. אז זה היה מכרה חשוב באמת שהוחמצה.

סיד פיניקס כפק. צילום: אנהבל נארי באופן כללי האוהבים היו תואמים היטב, מאולפים ומובדלים בקפידה זה מזה. חוץ מליסנדר של אג'יי, שמשחק כמוזיקאי שחור, שלושת האחרים הם אריסטוקרטים מהמטעים. הנשים מרתקות במיוחד כשהן מתחילות להתנגח על 'אקורנים' ו'מייפולים'. מבין ההופעות האישיות האחרות היו שתי הופעות שבאמת בלטו כתפיסה מלאה ומובדלת. מתיו וודיוט הוא זמר, שחקן ונגן חצוצרה מצוין ולכן יש לו את כל הכישורים שצריך למלא את בוטום כטווה כחובבן מגושם ובעל כישרון קומי. הסצינות שלו עם טיטניה של מאימונה פחות משכנעות, אבל זה נובע יותר מכך שהיא ודוד מונטית' של אוברון הם רגאליים יותר בסינגינג מאשר במשחקם. המשחק בתוך מחזה ארוך מהכימור, אבל גם זה נכון ברוב ההפקות של ה חלום .

בזמן שהמכונאים האחרים כולם משתלבים כראוי ובכישרון מנגן על הכלים שלהם עם מיומנות מספקת, הדמות שמתמצתת את רוח ותשוקת ההפקה הזו היא פק, שהושג על ידי סיד פיניקס. מכופף להיראות כמו הג'וקר של הית' לדג'ר עם כובע צילינדר ומעיל וסט, לו יש תעלומה וחן כוריאוגרפי ושובבות ללא סוף יחד עם בריטון מעולה, ואחיזה טבעית בטקסט המוחזם כמקרה אחד מהשערים המאובטחים והמשכנעים ביותר של המבטאים הדרומיים בהפקה. הוא בהחלט כישרון שיש לצפות לו בעתיד.

אם הביצוע הזה לא עבר את כל המטרות שהציב שייקספיר וההיסטוריה המאתגרת של הפקה זו, אין להאשים אותם בשאיפות ובתעוזה. החברה הרוויחה בזכות להיות נשמעת ונראית שוב בקונספט הזה של המחזה ויש לקוות שזה יקרה בקרוב ובמקום גדול יותר.

חלום ליל קיץ בניו אורלינס מציג ב-Above The Arts עד ה-29 באוגוסט 2015