סקירה: Future Conditional, אולד ויק ✭✭✭✭

תנאי עתידי

4 בספטמבר 2015

האולד ויק

4 כוכבים

נבדק על ידי ג'יימס גארדן

קנה כרטיסים

שנת הלימודים באנגליה החלה, ועם זאת, ההפקה הראשונה בעונת הבכורה של מתיו וורכוס כמנהל האמנותי של האולד ויק—"תנאי עתידי" מאת טמסין אוגלסבי.

עם צוות שחקנים של יותר מ-20 איש, המחזה נראה בתחילה כעומס חושי—לא ממש יודעים את מי לעקוב כמגיבור המחזה, ובתחילה נראה מעט מוזר שמחזה על חינוך צעירים באנגליה חסר תלמידים, מלבד אחת, שמשוחקת על ידי ניקי פאטל הנהדרת, אבל כשהנרטיב המשולש נפרם, חוסר בדמות מרכזית הופך לא רק ללא רלוונטי אלא בסופו של דבר לנקודה. זהו סיפור רגשי—אחד מתהליך הקבלה לבתי ספר, על פני הספקטרום החברתי. אוגלסבי חוותה כנראה את העולם הזה ממקור ראשון ונוגעת בקשת הרחבה של רגעים מעוררי עצבים עבור ההורים—הלוטרת מיקודים, שבטיות מוסדית וכפיית אוקסברידג' האנגלית, והנושאים הציבוריים מול הפרטיים שעומדים בפני הורים רבים בארץ זו.

רוב בריידון, שמגלם את המורה לבית הספר עבור הילדים הבלתי נראים (ובכך למעשה את הקהל בצורת עגולה, בצורה טובה למדי), חזק, אבל בסופו של דבר משחק בדיוק מה שציפיתם מרוב בריידון להיות. זה לא סוג של משחק טרנספורמטיבי, אבל זה בטח אפקטיבי בקטע זה.

קו העלילה של אמא מהחצר מביא את הסוקר הזה חזרה לימי בית הספר הפרטי האמריקאי שלו, ולתחושת החוסר הערכה של אמו לתשוקות הגבוהות של אמהות לכיתה בנוגע למכירות אפיה ובחינות כניסה לתיכון. הם אפילו מזכירים את הרגעים הטובים ביותר של "עקרות בית נואשות", אם כי עם דמויות מעט יותר ריאליסטיות ומגוונות מאשר הקומדיה-דרמה של ABC.

קו העלילה השלישי של הפקה זו הוא צוות חשיבה ממשלתי, שבו הקטע הזה מעט נעשה דידקטי מדי וכבד מדי—שלושה טיפוסים של אוקסברידג', שאחד מהם ברור שהוא נכנס כי אביו מחובר לתעשיית הנפט הגדולה, בסופו של דבר חושבים שאין שום בעיה עם המערכת, והבלתי מחונכים באוקסברידג' חושבים שמשהו שבור באופן מהותי. כשדמויות אלו סוף סוף מבינות את החלוקה הזו הן מתחילות להילחם, בעצם כמו ילדים. זה מרגש לצפות, כמו שזה מבוצע באופן מעולה, אבל בסופו של דבר ברור ורחב.

הרגע הפספוס בהפקה זו הוא חוסר האירוניה שמתעוררת כשהדמות של פאטל מצליחה להתקבל לאוקספורד. כמובן שמאלה יוספזיאי מהדמיון, זהה בכל פרט מלבד השם וחוסר בפרס נובל לשלום, תתקבל לאוקספורד—היא מועמדת ראשית לתופעת הסמליות המשתרעת ברחבי העליונים בחינוך הגלובלי. כך שבעצם שהנערה המסכנה הזו מגיעה לפסגה נראה כאילו זה משובח על ידי הקטע, אך למרבה הצער חסר ניצחון אמיתי, אפילו שקטע זה מתנהג כאילו מדובר ברגע גילוי.

יש שמחה בקטע זה שבלתי אפשרי לתאר במילים—יש לו את הטבע הכוחני של "התעוררות האביב" (המוזיקלי) אבל ללא רגעים שמלפניהם, אם כי שני גיטריסטים מלבושים בחליפות בית ספר שמרכיבים את הלהקה (או בעצם כיולון) בטח גורמים לך לתהות מתי מלכיאור יעלה על הבמה עם מיקרופון היד שלו. אבל במקום שבו "התעוררות האביב" חודרת לקור, "תנאי עתידי" פונה לחום האח הבנאלית.

הקטע הזה חייב להיראות, בטוח, אבל הוא מברך את המערכת האנגלית על כך שהיא הוגנת לפחות העדפה שלה בצורה מעט יותר מדי קלה—כי זה פשוט לא המציאות. זה עדיין מקום די קסנופובי ומעמדי עבור רוב הזרים והעניים במדינה זו. אולי העליונים בחינוך הבריטי יוכלו לקבל השכלה על ידי המערכת הפרטית האמריקאית שמשלית את הצורך הפילה, שהפופולרית בפיליפס אקסטרס ואנדוורס, בהרווארדס ויילים של אמריקה, למרות שזו שיחה לעת אחרת. אבל ההצגה הזו, כמו האנגלים עצמם, לא מביטה רחוק מספיק מחוץ לעצמה כדי להבטיח תשובות בהצלחה אמתית.

"תנאי עתידי" רץ באולד ויק עד ה-3 באוקטובר 2015