ביקורת: לבה הכואב, תיאטרון הופ ✭✭

קולט איטון ונעמי טוד. צילום: רוי טן Her Aching Heart

תיאטרון הוף

1 בדצמבר 2016

2 כוכבים

הזמנת כרטיסים

אני ממשיכה ללכת לראות מחזות של בריוני לבררי, בתקווה לגלות מה אנשים רואים בהם. עדיין לא גיליתי. בשנה שעברה, ישבתי במשך מחזה שלה 'אי המטמון' שנכתב מחדש בצורה רצינית ומסורבלת בנשיונל, וכעת ביליתי כמה שעות בלימוד אוסף הרשתות של מערכונים קומיים כביכול שהוא 'הסקריפט' של הדבר הזה.

הדבר הנחמד ביותר שניתן לומר על הפקה זו הוא שיש לה סט מקסים. רחל ראיין יצרה בודואר אדום פלאשי לפנים של תיאטרון הוף הזעיר, תוך יצירת 'כנפות' וילונות שניתן לפתוח ולסגור, כמו גם 'זבובים': זהו נס של זעירות. בנקודה אחת, אפילו הובא ספר מלמעלה (טרופ – כמו הרבה מאפיינים בהפקה זו – שכאשר משתמשים בו, פשוט נשכח ולא מקבל כל משמעות מבנית). היא גם מספקת את התלבושות המרשימות. עם זאת, השפה הוויזואלית הקוהרנטית של ראיין היא התענוג הבלתי משתנה היחיד במצגת. כנראה שאנו צריכים להודות לבמאי מת'יו פארקר על הבחירה הזו: מגיעה לו ברכות על כך. חבל שלא היה לו מזל כזה גם בהחלטותיו האחרות.

קולט איטון ונעמי טוד. צילום: רוי טן

יש שירים. מאת איאן ברנדון. אנו מקבלים אחד מוקדם מאוד. הוא מושר במבטא קוד-אמריקני שאין לו שום קשר עם ההפקה. אז למה זה – והאחרים – שם? אף פעם לא גילינו. יש גם כוריאוגרפיה מאת אנתוני ווייטמן, אבל היא לא מקבלת הרבה הזדמנות לעוף בחלל הקטן והצפוף הזה. צוות השחקנים, קולט איטון ונעמי טוד, מאמצים מגוון מבטאים, חלקם בטוחים יותר מאחרים, כשהנרטיב הבסיסי עובר ממצב סטוק אחד למשנהו, והם בדרך כלל נראים הכי מרוצים כשמאמצים קלישאות כדי להביע את הדמויות הדו-ממדיות שהם נאלצים לייצג. עם זאת, כדאי לציין, כאשר מתבקשים להרים טלפונים ולדבר בצורה טבעית, הקולות שלהם נרגעים והם נהיים – לרגע – אמיתיים ונעימים להקשבה. למרבה הצער, ההפרעות הטלפוניות הללו הן מעטות ורחוקות ביניהן, ובשאר הזמן, אנחנו נאלצים להקשיב להכרזות רחבות ושפעות של הטקסט החיוור שהופך לנסים ומעצבנים.

אבל מה הוא ה'מסע' שבו נמצאות הדמויות הללו? דקה אחת בכאן ועכשיו, הבאה מוצפת בחלופות הארכיטקטוניות של המאה התשע-עשרה, ואז חזרה שוב. לאן הולך הטקסט הזה? ולמה? הייתי באובדן מוחלט לענות על השאלות האלה.

קריעת חזיות הובטחה לנו, אבל לא ראיתי שום דבר כזה כאן. למעשה, זחלנו דרך שעתיים של המהמאוט והמההאינג לפני שהגבירות סוף סוף הגיעו לנשיקה כבויה. אם אתה הולך למופע הזה מאמין לפרסום המופע, אז אתה הולך להתאכזב. תישארו בבית ותראו את 'פולדארק'.

נעמי טוד. צילום: רוי טן

הבא, בקו ההבטחות שלא קיימו, הוא האלמנט ה'גותי'. איפה הוא היה? האדום הפלאשי הזה? זהו זה? באמת? אף טירה נטושה או הרוסה; שום התערבות על טבעית; שום כבשים; שום קרובים מסתוריים, או ירושות, או כל דבר, באמת, שיבחין את הדם או יהפוך את הפינות האפלות ובלתי מוכרות של הנפש האנושית. ובכן, למה שמישהו יחפש דבר כזה במחזה של הסופר הזה? אני לא חושבת שהיא יודעת מה זה עומק. תישארו בבית ותראו את 'Carry On Screaming'.

'ספיח טומפלורי' הבא בתפריט המפרסם. ובכן, כפי שכבר צוין, זה בקושי 'The Killing of Sister George', הרבה פחות 'The Bitter Tears of Petra von Kant'. זה בעצם כמו הדברים שהיו נעשים בחדרים על פיאבה באנגליה בשנות השמונים, לרוב בחריצות של 15 דקות, מחוברים יחדיו על ידי פאטר 'פוליטיקלי קורקט' של קומפרס. למעשה, לא הייתי מופתעת כלל אם זהו המקום שבו רוב החומר התחיל. יש לו את אותה תחושת אבו יציבתית גסה של כל אחד מאותם מערכוני סטנד-אפ שנעשו בחיפזון ובערך באותה מידה של ערך. תישארו בבית ותקראו את 'The Cookery Book of Alice B. Toklas'.

כשתלוי בהשתעשעויות בלתי מועדות לעונה, המופע הזה הוא שעתיים קלילות: אם תגיעו אליו עם התלהבות רבה כלפי הסופר ו/או נושא הלב, ייתכן שתקבלו את ההתלהבות שלכם מתוגמלת. אם לא, תהיו מוכנים להיתקל בבעיות.

עד 23 בדצמבר 2016

BOOK TICKETS FOR HER ACHING HEART AT HOPE THEATRE