ביקורת: אני והכפר, תיאטרון 503, ✭✭✭✭

אני והכפר. צילום: נטלי מיטשל אני והכפר

תיאטרון503

12 ביוני 2015

4 כוכבים

סקירה מאת ג'יימס גארדן

כשהוא נכנס לתיאטרון503, הקהל מתמלא בחוויות שמע מיידיות עם המוזיקה הסוחפת של 'שירי השייקר' לכלי מיתר מאת ג'ון אדמס - יצירה של הלחן העכשווי שלוחצת ומשחררת בו זמנית. היא דורשת תשומת לב, ועדיין מושכת בצורה מפתה.

כך גם המצב עם המחזה וההפקה 'אני והכפר', המוצג כרגע במרכז הזה לכתיבה חדשה. ייתכן וזו היצירה החדשה הטובה ביותר שתראו בתיאטרון במה השנה. נכתב על ידי סילבה סמרקיאן, אמריקנית שהפכה לתושבת קבע בבריטניה, היא מפרטת בעיה אמריקנית מובהקת - בעיות נפשיות ונשק חם נגיש בקלות רבה מדי - בדיוק שלא נראה בהרבה יצירות חדשות. הטקסט מבין את תחום העוסק בו, מבלי להיות איזוטרי מדי.

המחזה 'אני והכפר' מתרחש בשני צירי זמן מקבילים. הראשון, מעין סקירה לאחור, כאשר חברת תיאטרון חוקרת את הטבח הפיקטיבי במישיגן, כדי להעלות בסופו של דבר מופע שמבוסס עליו "מעין פרויקט לרמי, אבל טוב יותר."

השני, אנו עוקבים אחר איימי, הקורבן/התוקפת שלנו, דרך האירועים שהובילו לרגע הקריטי. בדומה לפרויקט לרמי, יש לנו חברה קטנה של שחקנים, או אנשי קהילה כפי שהמחזה מציע, שמגלמים כל דמות, עם איימי, בגילומה המופלא של קלואי האריס, כדמות היחידה שנשארת על הבמה לאורך כל הזמן. כל איש קהילה משחק את תפקידו המרכזי ומחליף בין תפקידים אחרים במיומנות רבה.

המבטאים בהפקה נמצאים בשטח הקנדי-כמעט מוזר שנמצא בצפון מרכז ארצות הברית, ויש לשבח את ניק רדמן, מדריכת הדיאלקט, על עבודתה. מעט מאוד הפקות של עבודות אמריקניות בלונדון (או אפילו ב-BBC) מצליחות לקלוע את המבטאים נכונה - לעיתים קרובות נשמע כמו ברוקלין מוזר מתוך 'ניוזיז', אפילו אם המחזה מתרחש בבוסטון או לוס אנג'לס - אך ההפקה הזו עשתה זאת, ברוב המקרים, נכון.

העיצוב של ג'ס קרטיס להפקה מעצים את העבודה בדרכים שאינן מפריעות לטקסט, אך לחלוטין משלים אותו.

אם יש ביקורת אחת על ההפקה, מבלי לחשוף את הסוף המרהיב של היצירה, היא שהשיא יכול היה להיות מעט פחות צעקני. זהו חלל קטן ווריאציה בעוצמה ברגעים מסוג זה היא מפתח להשגת האפקט המקסימלי. אבל זהו פרט קטן יחסית.

אני והכפר הוא ערב מרהיב בתיאטרון.

לכו לראות אותו, עכשיו.

אני והכפר מציג בתיאטרון 503 עד 4 ביולי 2015