ביקורת: ג'ון, התיאטרון הלאומי (דורפמן) ✭✭✭✭✭

טום מות'רסדייל ואניקה רוז בהצגה ג'ון. צילום: סטיבן קאמינסקי ג'ון

תיאטרון דורפמן, התיאטרון הלאומי

25 בינואר 2018

5 כוכבים

הזמן עכשיו

המחזאית האמריקאית אנני בייקר היא כישרון ייחודי, זוכת פרס פוליצר, והמחזה שלה The Flick היה להצלחה גדולה כאן ב-2016. זו הייתה החוויה הראשונה שלי עם הסגנון הייחודי שלה, התפתחות איטית של אירועים שנראים בעיקר שוליים, אך מציירים נוף עצום של היסטוריה ומאבק רגשי. המקום הוא בית הארחה בגטיסברג, פנסילבניה, מקום הקרב העקוב מדם ביותר במלחמת האזרחים האמריקנית, שבוע לאחר חג ההודיה. לתוך סצנת הגותיקה האמריקאית הזו מגיעים אליאס וג'ני, זוג צעיר ומופרע, שמקבלים קבלת פנים מהמארחת שלהם, מרטיס, "ברוכים הבאים לביתכם משכנים!" היא מכריזה. הם מביטים, כפי שאנחנו עושים, בבית עמוס בובות, קישוטים, עץ חג מולד שזרקורי האור שלו מתמזגים ואז נדלקים מחדש. יש עיניים בכל מקום.

אניקה רוז וטום מות'רסדייל  בהצגה ג'ון. צילום: סטיבן קאמינסקי

ההצגה מבוצעת בצורה מושלמת, הריאליזם, ברובו, ממשי וההפקה הפורנזית של ג'יימס מקדונלד אורכת יותר משלוש שעות להתפתח, וכל קו מהתסריט של בייקר נוחת באופן מושלם. מרטיס, ביצוע יפהפה של מרילואיז ברק, היא המארחת החביבה שמובילה את הכל, היא פותחת את הוילון האדום המפואר שמפריד בינינו לבין הפעולה, היא מקדמת את הזמן קדימה, היום מתקדם יחד איתה, והיא מתאימה בצורה מושלמת את החום ובמיתולווגיה של מרטיס. האם הבעל שלה ג'ורג' באמת קיים? למה היא מדברת על החדרים למעלה כקיימים רק מדי פעם? טום מות'רסדייל כאליאס ואניקה רוז כחברתו ג'ני הם מושלמים, המחלות שלו וחוסר היכולת שלו לספר סיפור באופן מלא, כל זה סימנים של אדם צעיר עם אימפוטנציה רגשית, היא שקרנית אפשרית שלא נאמנה לו, לכודה, לא מסוגלת להתקדם.

טום מות'רסדייל ואניקה רוז בהצגה ג'ון. צילום: סטיבן קאמינסקי

"רוצה לפגוש את חברתי ג'נבייב?" אומרת מרטיס בסוף המערכה הראשונה, וכן, נרצה, שכן היא מבוצעת באופן מושלם על ידי ג'ון ווטסון. עיוורת, ישירה, מדברת בכנות על ירידתה לשיגעון, היא ומרטיס מסמלות את הניצולים, אלו שעברו את העבר שלהן בעוד הזוג הצעיר נאבק להתמודד עם העכשווי הטכנולוגי ויחסיהם מתפרקים. ווטסון פוגעת בצורה מדויקת בקווים שלה, ורק כשהעולם שנוצר נדמה כאילו הוא קיים בסוג של שלג גלב, הריאליזם מתנפץ כאשר בייקר נותנת לג'נבייב לשבור את הקיר הרביעי ובמרווח השני, לבצע קדימה את נאומה לפני הוילון על שבעה שלבים של שיגעון. המחזה כזה – בלתי אפשרי לנחש שנית.

מרילואיז ברק, טום מות'רסדייל ואניקה רוז בהצגה ג'ון. צילום: סטיבן קאמינסקי אבל מה כל זה אומר? העיצוב המעולה של קלואי למפורד מאפשר להיסטוריה לחנק את ההווה. מצאתי שמחה בעובדה שכאשר הדמויות הולכות למעלה, אנחנו שומעים אותן נעות ומדברות למעלה! זהו עולם שבו חפצים דוממים ניתנים לרגשות ותחושות אנושיות, שבהם בובות מקבלות טיפול יותר מאנשים, ובו ג'ני, בנקודה אחת, מסרבת לנוע ומותחנת על ידי אליאס כמו בובה. מרטיס מגלה שהבית היה בית החולים במהלך מלחמת האזרחים, והאיברים נערמו לגובה עשרה מטרים מחוץ לחלונות. כמו מילר ושפרד, בייקר משתמשת במינורטים של החיים כדי לחשוף את גלגלי ההיסטוריה, המדינות החופשיות של הצפון הנלחמות במדינות העבדות של הדרום על המקום ההיסטורי הזה, לחץ על הזוג המעורב אליאס וג'ני, וזה כאילו הרומן הגדול האמריקאי מתהפך, דף אחר דף, לפנינו.

טלוויזיה איטית, ורדיו איטי, זה גדול כרגע, ואולי זו תיאטרון איטי. אם אתה צופה שמחפש מרדפים במכוניות ופיצוצים, כנראה שזו לא ההצגה עבורך. אך אהבתי אותה, למרות שייקח לי ימים לפרוק את כל מה שיש בה, וגם אז ייתכן שלא אדע בדיוק מה קורה בה.  ייחודית ומרשימה, האם כבר ראיתי את הצגת השנה?

הזמינו כרטיסים להצגה ג'ון