ביקורת: Mythic, תיאטרון צ'רינג קרוס ✭✭✭

ג'וליאן איבס סוקר את 'מית'יק', המוצג כעת בתיאטרון צ'רינג קרוס.

ג'ורג'י וסטול (פרספונה) ב'מית'יק'. צילום: מארק ברנר מית'יק תיאטרון צ'רינג קרוס 8 באוקטובר 2018 3 כוכבים הזמן עכשיו הנה אנחנו הולכים: מחזמר חדש נוסף; עוד פסקול מעניין ומרתק; ועוד ספר מפוקפק. מה קורה עם ההצגות החדשות האלה? איך ייתכן שהן לעיתים קרובות - ואכן, בדרך כלל - כה חזקות בכל הקשור לפסקול, אך כל כך רפות כשמדובר בשלמות הדרמטית של היצירה? אני עדיין מנסה להבין את הסוגיה הזאת. בבכורה עולמית זו של יצירה חדשה שפותחה על ידי כותבים מיובאים מברודוויי, אנחנו מקבלים אוסף נעים של מנגינות, עם יותר ווים מאשר כל נהר של דייגים, הכל מורכב על ידי המארגן והמוזיקאי של ברודוויי, וכאן בתיאטרון המלכותי שלנו, אורן אלדור. האלדור גם נשיא חברי ההרכב שלנו בבית האופרה המלכותי, כך שיש כאן קשר בריטי. עבודתו אינה נמרצת: אין סיכוי שההצגה תיתקע יותר מדי בבלדות. עם זאת, אולי כולנו נזדקק להזדמנות לקחת נשימה מידי פעם: זה אולי יביא מעט גוון לקצב הדורשני שלו. מייקל מת'ר (האדס) וצוות 'מית'יק'. צילום: מארק ברנר ככל שמדובר בהמצאה מלודית, אני לא יכול לזכור מספר אחד, מלבד הזכירה שהם היו נעימים להאזנה. עם זאת, המילים של מרקוס סטיבנס (גם מארה"ב), למרות שבוודאי מתפקדות, ברורות ולחות ככל פעמון, נאבקות עוד יותר ליצור רושם מתמשך. לסטיבנס יש אישורים מאוד מכובדים משלו, וכשחקן הוא עבד, בין השאר, בשתי עונות של 'Forbidden Broadway': הניסיון הזה לבדו יכול היה ללמד אותו שיעורים חזקים על איך לכתוב מילים זכירות, שלא לומר מצחיקות. עם זאת, רגעים של משמעות או הומור הם מעטים ורחוקים בסיפור הזה של טוען כועס והוריו ההיפיים והלא תפקודיים. דניאלה בואן כדמטר ב'מית'יק'. צילום: מארק ברנר אה, כן: הספר. מה שיש לנו כאן, כפי שמעשי תמיד נהג לומר, הוא עוד נגינה על המיתוס של פרספונה והאדס (ראו כותרת למעלה). אני לא באמת יכול לדמיין למה העולם צריך עוד סיפור מחדש של הסיפור הזה שטפשתתי, למרבה הצער סטיבנס לא נותן לנו רמזים למה הוא בחר במסגרת מסוימת זו על מנת להלביש עליהם את השירים החדשים של הוא ואורם. על כן, נותרו בתהייה, אנו יושבים ומקשיבים, שוב, לאגדה היוונית העתיקה על איך החורף הומצא. עם כל כך מעט במה להתבסס מבחינת מוטיבציה או סיבה לקיום, זה לא פלא שהצוות נראה בדיוק כפי הזה בשלב זה כמו הקהל. מאחורי האנרגיה הבלתי נקטעת של ההפקה בעלת הקצב הגבוה שלהם (במאית-כוריאוגרף, שרה אוגלבי, אך ייבוא נוסף מארה"ב, זורקת את הכל בניסיון נואש להסיח את דעתנו מהחורים העצומים בדרמטוגיה), יש כאן תשעה עשר אנשים צעירים עובדים קשה על הבמה, מנסים להראות את כל זה כהצגה נהדרת. הם, כפי שאומרים, 'עושים' את הגיג הזה! בין הבולטים מביניהם, בעיניי, דניאלה בואן כהדמטר (בשמלת תחיה יוונית נהדרת משנות השבעים מאת המעצבת לי ניובי). קולה המרהיב - חזק לכל אורך המתחם, עם כמה תווים במיוחד בלב ובתחום התחתון - הוא ההתאמה הטובה ביותר לקווים המוזיקליים של אורם, והגישה שלה למילים מרקוס סטיבנס היא פשוט לא כשרה: הסולו המוקדם שלה, 'ימי קיץ מתוקים', הוא המתמודד החזק ביותר למספר זכור באמת. היא היתרון החזק ביותר של ההפקה. כבתה, הטינאייג'רית העקשנית פרספונה, ג'ורג'י וסטאל יש עבודה קשה לעשות: נדרשת ממנה לשיר, פחות או יותר ברצף קפדני, שלושה מספרים שהם כמעט זהים מבחינה מלודית, הרמונית, מבנית ודרמטית; זה יבחן אפילו את השחקניות המנוסות ביותר, והיא צריכה להיות מוערכת על ההתקרבות המפחידה שלה לאתגר איתם; עם זאת, עם חומר כה צפוי, קשה לה ליישם כל תחושת תזוזה או התפתחות בדמותה. זה לא הוגן לה: היא מפעילה אנרגיה רבה בניסיונות לפתור את הבעיות הבלתי אפשריות של תפקידה. אהבתה ניתנת על ידי הבכורה המרעישה של מייקל מת'ר בווסט אנד, שהוא בבירור ילדה פוטנציאל להצלחה בעקבות הצלחת הבית היוזמה הזו (תחשוב על כל הכישרון החדש שראינו כאן לאחרונה, אנשים). קולה חם, פתוח ומשכנע, והנוכחות הבימתי שלו מדברת על פוטנציאל גדול לתפקידי טנור נמוך או מנוגין/דיאפסון (תלוי איך הקול שלו יתפתח). התסריט נותן לו פחות לעשות, אבל הוא עושה את מירב כל רגע. דמות גברית ידועה לנו מביצועים קודמים (סיבובו כטרומפר בהפקת האוניון האפית של 'שחמט' היה פשוט מחשמל) היא טים אוקסברו המעט מנוצל כאב הכינוי, זאוס (מישהו שואל, 'האם אתה אביה?', הוא משיב לאחר הפסקה... 'כנראה....'). הדיאלוג בוודאות מראה יכולת: לסטיבנס בטח יש כישרון. לאלדור גם כן. מה שהם צריכים יותר הוא יכולת, ורגל חזקה יותר כשמדובר בזהות של מה שהם עושים ולמה. מדי פעם, אנחנו מקבלים תור כיפי מג'נביב מקארתי אפרודיטה מאוד 'קריסטינה', חזתה נהדר בקומזאג הפונה של ניובי. שאר האנסמבל עושה את המיטב במגוון ההופעות שלהם: קורטני-ברוגן סמלי, אלואיז דיוויס, בן לנקסטר, ג'ייד מרווין, ג'יימי רוס, ליאון סן ובין וולש כולם מספקים ערך לכסף: זה מקום נפלא להציג את כישרונם. אבל, איכשהו, אני לא חושב שרובם ישמרו את כל ארסום בהרפודטורי שלהם. מספריהם, בעוד שובבים ונתפשים (כל עוד אתה בפועל מאזין להם), פשוט לא 'נוחתים' בזיכרון. ניובי גם עושה עבודה גם של אילתור במה דינמית עם החוסר הנודע של פטור או מרחב תעופה של צ'רינג קרוס'. ג'יימי פלט מאיר אותה באינטנסיביות גבוהה מקבילה, ואנדרו ג'ונסון דואג שנשמע (את רוב) הפסקול. העיבודים, של אלדור עצמו, הם לפעמים משתלטים, אפילו במספרי האנסמבל המלאים בעוצמה. בסך הכל, זו לא הופעה רעה, ואולי היא תוביל לדברים טובים יותר. אם אתה סקרן, לך; רק אל תצפה ליותר מדי.

הזמן עכשיו ל'מית'יק'