סקירה: ספינה טרופה, תיאטרון אלמיידה ✭✭✭

הלנה פיין סוקרת את 'ספינה טרופה' של אן וושבורן בבימויו של רופרט גולד שמוצגת כעת בתיאטרון אלמיידה.

צוות השחקנים של 'ספינה טרופה' בתיאטרון אלמיידה. צילום: מארק ברנר ספינה טרופה

תיאטרון אלמיידה

19 בפברואר 2019

3 כוכבים

לקניית כרטיסים 'ספינה טרופה' של אן וושבורן בתיאטרון אלמיידה הוא מופע ארוך ומרגיש כך. הבימוי הייחודי אך משעשע של רופרט גולד והופעות הפנטסטיות של צוות שחקנים חזק עושים את מירב המאמצים כדי להחיות את המחזה, אך הוא ברובו מוגזם ובמקרים הגרועים יותר מעצבן ומטיף. המחזה מתמקד באופן רופף בילד קנייתי שאומץ על ידי זוג נוצרי אמריקני לבן מאזור' חגורת החלודה' והחיכוכים הבלתי נמנעים ביניהם בעידן טראמפ.

פיסאיו אקינדה בתור מארק ב'ספינה טרופה'. צילום: מארק ברנר

המרתק ביותר הוא הסינרגיה בין התאורה של ג'ק נולס לעיצוב של מיריאם ביוטר. מוקד האולם הוא שולחן עגול גדול שגם משמש כבמה. מעל תלויה הילה או סרט יפה של אור שמשתנה באופן חינני כדי להשלים את הדרמה ובשלב מסוים כשהבימה מסתובבת כל התיאטרון הופך לזואוטרופ ענקי מסתובב.  בתחילת ההצגה יש סביב השולחן קהל המעורב עם שחקנים שנטועים בצורה ברורה, ״מטשטשים״. זה קלישאה, אני מנחה שזה נאמר להראות שגם אנחנו הצופים הם משתתפים ומעורבים בסיפור ההולך ומתפתח. הבעיה עם המופע הזה היא שהוא בעיקר סיפור; נרטיב כנה ונאום ישיר. זה מרגיש כמו שחקנים שנשאלו לתת הרצאות TED על פוליטיקה, טראמפ וגזעים: פשוט אף אחד לא רוצה ערב בילוי כזה.

טארה פיצג'רלד בתור תרזה ב'ספינה טרופה'. צילום: מארק ברנר

ג'סטין מיטשל כלוחמת מקלדת בולטת ביכולתה למצוא את ההומור הנחוץ ביותר בתסריט. דיבורה יבש ומעורער והיא לוכדת את התסכול ממגבלות השפה האנגלית בניסיון לנהל דיון מכובד על סוגיות כה רגישות וחשובות כמו זהות ופוליטיקה גזעית. חאלד עבדאללה נותן הופעה מאוזנת כעו״ד הומוסקסואל שהשתמש בכוחו להצביע לטראמפ למרות ההפגנות והזעזוע של בן זוגו ושל הליברלים המובילים. פיסאיו אקינדה מספק דיוקן יפה של הבן המאומץ ובוחן בכאב את הניתוק שמישהו שגדל בתרבות שונה אך רחוקה מגזעו יכול להרגיש. הדמות שלו גם עושה נקודות חשובות על ההבדל בין הניסיון שלו כקנייתי מאומץ להורים אמריקנים לבנים לבין חבריו שהם לצאצאי עבדים אפרו-אמריקנים. עם זאת, על אף המאמצים הטובים ביותר שלהם, סגנון הכתיבה ההומוגני אומר שכל הדמויות נופלות לתבנית דומה של טון ולשון. אנו לומדים בסופו של דבר שזה ניתן להסבר על ידי הגילוי שכל הדמויות האחרות הן יצירות הדמיון של הילד, אך זה לא הופך את זה לפשוט יותר להאזין.

חאלד עבדאללה (ג'יימס קומי) ואליוט קוון (דונלד ג' טראמפ) ב'ספינה טרופה'. צילום: מארק ברנר

'ספינה טרופה' מעלה מספר נקודות רלוונטיות כמו ״אמנות היא הרבה פחות אפקטיבית כשהיא ישירה,״ מה שנראה האייט כמו מחזה שמרגיש כל דקה משלוש שעות של מוסר. הביטחון המלא של צוות השחקנים המצוין מציל את הניסוי הזה מספיגה עצמית ותחזיותיו של לוק הולס להעביר לנו את הכיליון והסיפוק המיידי של המדיה החברתית, שם רובנו מתמקדים בתעמולה ובדברי מומחים במקום לעשות משהו פיזי ואפקטיבי באמת. אולי הייצוג הגרוטסקי של טראמפ במיכנסי קטיפה וצבע גוף זהב הפתיע קהל מעבר לים. אך בארץ הזאת, רוב האנשים, אם יחתכו אותם, מדממים סאטירה, ובכך מחוספסת אם-הנקודה הזה שרצו להגיע אליה.

עד 30 במרץ 2019

לקניית כרטיסים ל'ספינה טרופה'