סקירה: 'The Divide', תיאטרון Old Vic ✭✭

ריצ'רד כץ (רודגרין), ג'ייק דייוויס (אליהו) וארין דוהרטי (סווין) ב'החלוקה'. צילום: מנואל הארלן החלוקה

התיאטרון הישן

7 בפברואר 2018

שני כוכבים

הזמן עכשיו במידה רבה הושמץ בהקרנת הבכורה שלו בפסטיבל אדינבורג בשנה שעברה, היה מעניין לראות כיצד תתקבל הדרמה הדיסטופית של אלן אייקבורן לאחר שינויים רציניים. לאחר שהתחיל את דרכו כדרמה בת שני חלקים שנמשכת שש שעות, 'החלוקה' קוצר לשלוש שעות ו-50 דקות. אבל זה עדיין ארוך מדי, וכשהדברים מתחילים לגרור בזמן שני המערכות של שעה ו-40 דקות, הם באמת מושכים.

וורוצ'ה אופיה (ג'יאלה) ב'החלוקה'. צילום: מנואל הארלן

לא הכל רע. זהו מופע מעוצב באופן מדהים ומופע מיומן בצורה מקצועית. האורות של דיוויד פלטייר והווידאו של אשטי ג'י וודוורד משמשים להשפעה מדהימה, במיוחד בסצנות המתרחשות ליד מפל. מסכים והקרנות עולים ויורדים, והמדרגות החותכות את הבמה לשניים יוצרות דימוי בולט. מקהלה מצוינת ומוזיקאים מספקים ליווי חי נפלא. ואז יש את העלילה.

הקאסט של 'החלוקה'. צילום: מנואל הארלן

100 שנים בעתיד, מגפה הרסה את האנושות. עם הזמן, נשים הפכו לנשאות של הווירוס המסתורי, בעוד גברים עדיין פגיעים. הפתרון הוא לפצל את האוכלוסייה לפי מגדר ולחלקם באופן מילולי; הגברים 'הטהורים' לובשים לבן וחיים בצפון, בעוד הנשים הנגועות לובשות שחור וחיות בדרום (זהו נראטיב ממוקד בריטניה ואין אזכור שזה קורה בשום מקום אחר). מכשיר מבנה חכם מציב את 'החלוקה' כהרצאה מהגרסה המבוגרת של הדמות הראשית סווין. היא הפכה טרגדיה מן העבר לספר רב מכר ונמצאת כאן כדי לדבר עם הקהל על כך. זה מהר מחליק לנרטיב שנשלט על ידי סווין הצעירה יותר (ארין דוהרטי הגדולה), המורכב מדוחות בית ספר, רשומות יומן, פרוטוקולי פגישות, מסמכים משפטיים ואימיילים. אנו לומדים על אחיה של סווין, אליהו, והאהבה של שניהם לחברה לכיתה ג'יאלה, שאהבתה ההטרוסקסואלית האסורה לאליהו מאיימת על החברה שלהם.

הקאסט של 'החלוקה'. צילום: מנואל הארלן

עד כה, כל כך מעניין, אף על פי שהאהבה של ג'יאלה ואליהו מוטבעת קצת יותר מדי כמו רומיאו ויוליה. אין אזכור למה קורה לאלו שלא משתלבים במגדר הבינארי הנוקשה של עולם המחזה, שזה נראה כהחמצת הזדמנות לסיפור.

על אף שהוא יצר את הנאיביות המביכה של הקול הילדותי והנוער של סווין היטב, אלמנטים אחרים בתסריט של אייקבורן פחות משכנעים. הדיאלוג מסתמך מידי ומעצל על סטריאוטיפים מגדריים, כשמישהו אומר שמשהו הוא 'טיפוסי לגברים/נשים' זה מצחיק. יש כמה קטעים מצחיקים באמת, במיוחד כשהם ילדים, אבל אלו חיוורים בהשוואה למחבר שמשתמש בבדיחה על תקיפה מינית לצחוק זול. שעתיים של חומר נחתכו, וזה נשאר בפנים?

סופי מלויל (סאסה) וארין דוהרטי (סווין) ב'החלוקה'. צילום: מנואל הארלן

זה דבר נוסף - למרות שאני אסיר תודה שהזמן המקורי קוצץ באופן חמור, החיתוכים בסיפור ברורים, במיוחד במערכה השנייה. ברור שאייקבורן התכוון למזימה רחבה יותר עם כוח עליון אומין 'המטיף', אבל הנושא הזה ננטש באופן אקראי באמצע המערכה השנייה ולא נחזה שוב.

בכנות, הקאסט הזה טוב מדי בשביל זה. עם ג'ייק דייוויס כאליהו, פינתי וויליאמס כאמא של סווין, תוסית'ה ג'יאסונדרה כדמות אביה הנוקשה 'מפה' ולוסי בריגס-אוון כאמא הרוחנית של ג'יאלה, זהו אנסמבל מוכשר ביותר. וכמובן שיש את ארין דוהרטי. אחרי שהייתה שיא מפתיע אצל חקלאי העץ בחג המולד קרול היא שוב מוכיחה את עצמה כמבצעת מנצחת. בכלל סווין היא מלאה בחום והומור בקלילות, מתמודדת עם כמויות עצומות של תסריט עם יכולת בלתי מתפשרת. היא משכנעת בכל שלב מגיל שמונה עד ארבע עשרה ואתה תומך בה מההתחלה.

ג'ייק דייוויס (אליהו) ב'החלוקה'. צילום: מנואל הארלן אבל החלוקה הוא מחזה שלא מצליח להחליט איזה ז'אנר הוא רוצה להיות. הקמה הראשונית מציעה עולם מדע בדיוני דיסטופי, אבל אייקבורן פשוט לא יכול לעמוד בפני הפיתוי להחדיר את דיאלוג הקומדיה של מנהגים האופייני שלו לתוך העניינים. שני האלמנטים הללו אף פעם לא ממש מתאימים זה לזה ועושים יותר מדי קלילות על המצבים האפלים. אחרי מאמץ ממושך והרבה טרגדיה, יש תקווה באופק לסווין והחברה, ואנו מסיימים עם תמונה מקסימה של אחדות, סולידריות ושלום.

חוץ מזה שאנחנו לא. כי המחזה אז ממשיך לעוד 20 דקות מיותרות של אפילוג שטחי ומועצה שמצליחה להרוס את שאר המחזה. הדברים חוזרים למה שהקהל של 2018 היה מזהה כ'נורמלי' בתוך שלוש שנים בלבד, והעובדה שהמגפה שהתחילה את כל העניין הזה לא קיימת עוד איננה מוסברת במלואה. משוחררות מחברת המגדר היחיד שלהן, הנשים ה'פרודיות' בעבר משתגעות מין סביב הגברים שפגשו זה עתה ומזוללות באופן בלתי נסבל על כך. אם הן עושות ואם הן לא עושות. הגברים לא נתונים לאותה לעג כי כמובן שהם לא.

סווין, לאחר שחזרה פעמים רבות שהיא לא רוצה קשר עם גברים, מזווגת באופן בלתי מובן עם חבר התמים של אחיה (מרטין קווין, עושה את המיטב בתפקיד חסר תודעת הערכה), שברור שמאפיינו היחיד הוא היותו מתמיד - נותן דלק למיתוס המגעיל שנשים רק באמת משחקות שקשה להשיג ואם אתה שואל אותן מספיק פעמים בסוף הן יסכימו! זה מרגיש שסווין טופלת איכשהו; לאחר שאיבדה את שתיהן הנשים אשר חפצה בהן כל חייה הצעירים היא נתקעת עם המטומטם הזה. הרעיון שהיא מסיימת עם גבר כי כולם עושים זאת והנטייה המינית שלה משתנה בשנייה לא נוח גם בכל דרך שתסתכל על זה.

גם אחרי החיתוכים ולמרות האיכות הגבוהה של כל יתר חלקי ההפקה, 'החלוקה', עם התסריט המעורפל והבעייתי שלו עדיין לא מוכן לצריכה ציבורית.

המסקנה שלי? טכנולוגיה מושלמת, חבל על הסיום.

הזמן עכשיו ל'החלוקה' בתיאטרון הישן