ביקורת: הסופה, תיאטרון סאת'וורק ✭✭✭✭

הסערה

תיאטרון סאות'וורק

6 ינואר 2017

ארבעה כוכבים

הזמנת כרטיסים

“אל תפחדו” אומר קליבן, המפלצת המוכתמת והאנטגוניסטית האפשרית במחזה הסערה של שייקספיר. “האי מלא רעשים.” ואכן כך הוא, כשהקהל נכנס לחלל הביצועים האינטימי 'ליטל' של תיאטרון סאות'וורק, הדברים כבר בעיצומם עם קיר של קול שמעטים את הקהל כשהם תופסים את מקומם. השחקנים, כל אחד מצויד בכלי הקשה שונים, מכים קצבים רועשים שמקבלים את פני הקהל אל תוך העולם הקצבי והמקוטע של האי. הם מאלתרים יחד ומשחקים עם הקהל, אחד מהם חומק בנועזות למושב ריק, ובונים אווירת כיף עוד לפני שהמחזה עצמו אפילו התחיל.

רק פרוספרו (שרה מלין) עומדת מרוחקת, מחכה לרגע הנכון לסיים את החגיגות הללו לפני שהיא מזמנת את סערת הים שלה. כעת המוזיקה משתנה והתופים הופכים לרעמים מתגלגלים וברקים חדים ופוצצים. טכניקות פשוטות, אך מאוד אפקטיביות.

וזו, בעצם, היא 'הסערה' של סאות'וורק. פשוטה להדהים, עם צוות של שישה שחקנים, סט קטן, מעט פרופס, אך מבוצעת בצורה מצוינת. לצוות הקטן יש כימיה נהדרת והכל מתוזמן היטב, מתורגל ותוצג בהצלחה רבה.

מלין בתפקיד פרוספרו משלבת באופן מצוין אינסטינקט אימהי עם העוצמה התחתונה של קוסם גדול. בחליפה ומכנסיים היא יוצרת דמות אנדרוגינית, וניתן לשמוע את כוחותיה הקסמים באמצעות שימוש מצוין בתנועת הגוף - אין צורך באפקטים נוספים. היא נעזרת בפיטר קולפילד, אריאל מתאים במיוחד לעולם אחר, שמתקדם במרחב כמו צל ומוסיף שירה רדופה במידת הצורך. בתחילת המחזה, יש קטע מרתק בו פרוספרו כולא את אריאל בסוג של ג׳קט מתיחה, רותם את כוחותיו של אריאל, מלווה בעבודה מצוינת של כלי ההקשה (באדיבות השחקן אנדרו מרדית, ששלט במגוון כלים לא ידועים כדי ליצור נוף קול מרהיב). זהו אחד מהמון הדימויים החזקים המופיעים לאורך היצירה.

אולי העובדים הכי קשה בין הצוות הם בנג'מין קוולי וג'מה לורנס, שמגלמים את שלישיית פרדיננד, סטפאנו וסבסטיאן, ואת מירנדה, טרינקולו (טרינקולה בהפקה זו) ואנטוניו בהתאמה. הסטפאנו של קוולי הוא ביצוע חסר מאמץ ומשעשע, ופרדיננד שלו כל כך אהוד ומקסים שבקלות מבינים למה מירנדה מתאהבת בו במהירות. מירנדה מוצגת מצוין על ידי לורנס, אבל זהו טרינקולה הלקויה והקוקינית שלה שהוא גולת הכותרת של המופע. דרך מערבולת של שינויים מהירים ומתוזמרים היטב ומבטאים ברורים, השחקנים מפלרטים בין דמות לדמות ללא קושי. יתרון הבחירה הזו הוא שהדמויות כמעט נראות כקופצות מהקרקע כאילו זומנו על ידי קסם פרוספרו. סטנטון פלומר-קיימברידג' מכפיל כקליבן והמלך אלונסו והוא דוגמה מצוינת איך יציבה יכולה ליצור דמות.

כל השורות הטובות ביותר נשארות בגרסה המקוצרת הזו של הטקסט, כמו ההתבוננות של קליבן על 'רעשי' האי והצהרת פרוספרו ש'אנו חומר ממנו עשויים חלומות'. הסיפור נשמר ברור ושלם, בניגוד לקיצורים אחרים שיכולים להותיר את הקהל אבוד.

אין כאן שבירה חדשה של קרקע בהפקה זו, אבל כל מה שנעשה, נעשה היטב ומלא ברעיונות חכמים לבניית עולם המחזה עם משאבים מוגבלים. להפקה כולה יש קסם רב, ואורכה המדויק של תשעים דקות והקיצוץ של תוכן מיותר הופכים אותה לאידיאלית למי שחדש למחזה או לשייקספיר בכלל. הפקה מרעננת, נטולת גימיקים ומלאת המצאות.

עד 28 ינואר 2017

הזמינו כרטיסים ל'הסערה' בתיאטרון סאות'וורק