ביקורת: The Wipers Times, תאטרון New Wolsey איפסוויץ' ✭✭✭

משמאל לימין: ג'יימס דאטון, ג'ורג' קמפ, קווין ברואר, פיטר לוסאסו, ג'ייק מורגן, סם דוקאן, דן טצל. צילום: פיליפ טול העיתון וייפרס טיימס

תיאטרון נייו וולסי, איפסוויץ'.

7 בנובמבר 2016

3 כוכבים

הזמינו כרטיסים

נכתב על ידי איאן היסלופ וניק ניומן, ומעובד לבמה מהסרט הטלוויזיוני שלהם משנת 2014, סיפור אמיתי זה מספר על קבוצת חיילים מהדיוויזיה ה-24 של שרווד פורסטסטרס, אשר לאחר שגילו מכבש דפוס בהריסות מופגזות ביפר ב-1916, הדפיסו את העיתון הסאטירי וייפרס טיימס. (שמו נבע מכך שחיילים שלא יכלו להגות את המילה יפר כינו אותו וייפרס.) העיתון שנוצר היה תחתני, מצחיק בהומור גרוע אך הכרחי לקריאה עבור החיילים. עשרים ושלוש מהדורות יצאו לאור, לעיתים נערכות תחת אש אויב, החל מ-1916 ועד לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה.

זהו סיפור מרתק, והמשיכה של היסלופ וניומן מובנת, כי הסאטירה היא עדיין חלק חשוב מזירת הקומדיה שלנו. זו הצגה שבה הייתי ממליץ גם לרכוש תכנית, המציעה מאמרים מהעיתון וייפרס טיימס, והיא מאוד אינפורמטיבית ושווה לקרוא! לגבי ההצגה עצמה, המובנית באופן קונבנציונלי, היא מרגישה מעט בטוחה מדי בהתחשב בנושא ההיסטורי, ולא מגיעה ממש לרמת הסאטירה החדה שהיא יכלה להתאים לה, למרות כמה עקיצות טובות כנגד דיילי מייל.

משמאל לימין: ג'ורג' קמפ, ג'ייק מורגן, קווין ברואר, ג'יימס דאטון, פיטר לוסאסו, דן טצל. צילום: פיליפ טול

בתור העורכים, קפטן רוברטס ולוטננט פירסון, ג'יימס דאטון וג'ורג' קמפ עובדים היטב יחדיו, במיוחד בהעברת החברות בין שני הגברים. עם זאת, בהתחשב במעמדם ובתנאים של הזמן ההוא, הדמויות מוגבלות על ידי התרבות הבריטית המסורתית שלהם, ולעתים קרובות מופיעים כאופיונים מוקצנים, במקום כגברים אמיתיים בנסיבות קיצוניות. פיטר לוסאסו מצוין בתור החייל התמים דד, עם השורות הכי מצחיקות שמראות את הרבגוניות שלו בהבאת מאמרי הוויפרס לחיים, וכאן הוא היה מותאם טוב עם קווין ברואר כהנדרסון, במיוחד חזק במופע המוזיקלי. ג'ייק מורגן גם כן אפקטיבי באנזמבל, אבל התפקידים הנשיים רזים מדי כך שאלינור בראון אינה יכולה להוסיף להם חיים נוספים. האיום על הוויפרס טיימס הגיע מהדרגות הבכירות ששנאו את אופיו התחתני, וכאן סם דוקאן היה מאוד אפקטיבי כלוטננט קולונל האווילד המעמי, הדורש שהעיתון ייסגר תוך כדי הצגת כל התכונות שהסאטירה הופנתה כלפיהם.

ג'יימס דאטון וג'ורג' קמפ. צילום: פיליפ טול

באירוניה, האיום על העיתון לא היה חזק, ולעולם לא מתקבלת ההרגשה שהוא נמצא תחת איום רציני של סגירה או שעורכיו מאוימים במשפט צבאי. הדבר מפחית את הדרמה באופן ניכר, במיוחד בחצי השני כשהמתח חסר, והנדרסון הוא ההרוג היחיד, והנפגעים וההשפעות של המלחמה נשארים למינימום ולא נבדקים במידה הראויה. ההצגה פועלת בצורה הטובה ביותר כשמציגה כתבות מהעיתון, וכאן האנסמבל מצוין במערכונים ובשירים, עם דן טצל בפורמה יוצאת דופן במהלך כל ההצגה.

ההצגה לא מתקרבת לרמות הסאטירה העוקצת של Oh What A Lovely War ו-Blackadder Goes Forth, אבל היא מחווה אפקטיבית לפרסום יוצא דופן, וישנם רגעים מרגשים שתופסים את הפחד והגעגועים הביתה של החיילים. זו לא הצגה נהדרת, אבל היא מהנה, והעלאתה כאן בשבוע שביתת הנשק מוסיפה לה נופך מיוחד.

עד 12 בנובמבר 2016

הזמינו כרטיסים עבור העיתון וייפרס טיימס בתיאטרון נייו וולסי