חדשות במה
ביקורת: Coming Up, תיאטרון פאלאס ווטפורד ✭✭✭
פורסם ב
15 באוקטובר 2015
מאת
דניאל קולמן קוק
מיטש סוני, ניל ד'סוזה, גולדי נוטי וראוין ג' גאנאטרה ב'כמיהה'. צילום: ריצ'רד לקוס כמיהה
תיאטרון ואטפורד פאלס
14 באוקטובר
3 כוכבים
כבר היו אין ספור הצגות וסרטים על החוויה ההודית בבריטניה. ועדיין, מעט מאוד דובר על קבלת ההודים הבריטים כאשר הם חוזרים למולדתם.
'כמיהה' של ניל ד'סוזה מספרת את הסיפור של אלן (גם משחק על ידי ד'סוזה), שחוזר למולדת בעסקים אחרי עשורים של חיים בבריטניה. הוא מגלה שהודו שהכיר השתנתה בצורה דרמטית, כמו גם הקשרים שלו עם דודהו ובן דודו. הוא גם מצליח לעקוב אחרי צעדיו של אביו, יעקב, שמופיע גם בצורתו המבוגרת וגם הצעירה, במסגרת מעברי יומנו. זה מראה את החינוך הקתולי הקשה של יעקב על רקע גנדי ותנועת העצמאות ההודית.
אם זה נשמע כמו הרבה, אז באמת זה כך! ישנם שני קווי עלילה משמעותיים, שמשתרעים על פני מספר עשורים ומיקומים וכוללים כעשרים דמויות בסך הכל. זה לא בעיה בפני עצמה, אך הוראות הבימוי קוראות להפוך מיקומים עם 'מינימום מאמץ'. המהירות שבה ההצגה מתקדמת דורשת הסתגלות (לפעמים הדמויות חוזרות בזמן באותה סצינה ומיקום), בעיקר מכיוון שהדמויות לא מקבלות הרבה הקדמה. ההצגה מרגישה חזקה יותר בחצי השני כאשר הסיפור מתחיל להתייצב ונקודות העלילה המרכזיות מתחילות להתלכד.
יש הרבה דברים טובים בהפקה זו; הדמויות כולן מורכבות ומרתקות והדיאלוג החי והעשיר הרגיש אותנטי בהחלט הודי. ישנם מספר נושאים שעוברים לאורך ההצגה; בעיקר בנוגע לזהות ושייכות. אלן מרגיש (כך נראה) לא ממש בבית בבריטניה ואילו אינו מצליח להתלהב מהמולדת שלו; הוא לא אוהב את התרבות והתרחק מקרובי משפחה שלו, ריצה הצלחה כלכלית במקום.
מרענן לראות תיאור מורכב של חזרה הביתה, בניגוד לנאום 'חיפוש עצמי' שרגיל לעלות; האתוס המורכב הוא חלק ממה ששומר על ההצגה מעניינת ומרתקת. הודו מוצגת כמדינה בתהליך מעבר, מחליפה את המחיצות המעמדיות של שנות ה-30 בתרבות צריכה, אף על פי שהפער בין עשירים ועניים עדיין עצום מתמיד.
הסצינות בין אלן לבן דודו המנותק הרגישו חזקות ביותר, עם משחק מבריק מצד שני השחקנים. למעשה, תת-העלילה של אלן הייתה בדרך כלל יותר רגשית מזו של יעקב, חלקית בגלל זה האחרון שנגרר לאיזו סימבוליות מיותרת הכולל טיגריס, שנראה די מוכן לקיצוץ. היה גם סיום חכם שכלל נערה הודית טרם טיסה, שמראה עד כמה אלן (והודו) השתנו ומאפשרת לאלן לחקור ולהביע את רגשותיו האמיתיים.
הקאסט מעולה בכל פרט; זו הפקה אמיתית של אנסמבל עם שכל אחד לוקח על עצמו שלושה או ארבעה תפקידים. כולם מצופים להחליף גיל, מגדר ומבטא, אפילו באמצע סצנה; הם כולם עושים זאת בכישרון אמיתי.
שניים במיוחד בולטים; ראשית גולדי נוטי שהראתה את גמישותה כששיחקה הן את יעקב הצעיר המתוק והאנרגטי והן את דודת אלן בת השמונים. שתי ההופעות היו שונות מאוד אך גם אינטיליגנטיות עם חוש הומור חזק. מיטש סוני משפיע דומה ככהן אלן, דניאל, וככהן כומר מורכב; דניאל בן השבע שלו היה מופע כיצד מבוגר צריך לשחק תפקידים צעירים יותר.
התפאורה של רבקה בראואר מצוינת; משובצת עם סימבוליות דתית, עם רקע מרשים ותאורה שמבטאת את הנושאים המיסטיים של ההצגה. התנועה של שונה מוריס הייתה מושלמת מבחינה טכנית, אבל היא לא היטבה עם הסוג הזה של הצגה; הגברת השימוש בריקוד לקראת סוף ההצגה הפריעה בדיוק כאשר סיום מהפנט היה עולה באופן טבעי.
'כמיהה' היא הצגה שמנסה לעשות דברים רבים ושמצליחה יותר מאשר נכשלת. עם מעט עריכה מדוקדקת, היא יכולה לשמש כאחת ההיבראות החדשניות יותר על סוגיות של זהות ורדיפה תרבותית.
קבלו את המיטב מתיאטרון בריטי ישירות לתיבת הדואר שלכם
היו הראשונים להגיע לכרטיסים הטובים ביותר, הצעות בלעדיות וחדשות אחרונות מווסט אנד.
אתם יכולים לבטל את המנוי בכל עת. מדיניות פרטיות