סקירה: כל אחד את המדבר שלו, תיאטרון אורנג' טרי ✭✭✭✭✭

רוזי הולדן וג'ואל מקקורמק ב'כל אחד במדבר האישי שלו'. צילום: ריצ'רד הוברט סמית כל אחד במדבר האישי שלו

תיאטרון אורנג' טרי

5 כוכבים

במהלך חייה דוריס לסינג זכתה בכל הפרסים הספרותיים הנוצצים כולל הנובל; ומאז מותה ב-2013 שמה כסופרת לא התפוגג ואף לא מעט. עם זאת, ישנם היבטים ביצירה הרב-צדדית שלה שעדיין זוכים להזנחה, במיוחד שלושת המחזות שלה, ואחד מהם מתעורר מחדש כרגע ע"י פול מילר בתיאטרון אורנג' טרי בריצ'מונד. במקור הועלה בבית המשפט המלכותי ב-1958 תחת בימוי של ג'ון דקסטר, כל אחד במדבר האישי שלו נראה במבט ראשון כמשתייך לדור אוסבורן במחאה הזועמת נגד השאננות בבריטניה של שנות ה-50, אך המציאות מעניינת וסבוכה בהרבה ומעוררת מחשבה. לסינג תמיד העצימה את ההימנעות מהגדרות על ידיה גם בתוכן וגם בצורה: כתיבתה חוקרת ללא לאות צורות וז'אנרים שונים, גם קונבנציונאליים וגם בלתי קונבנציונאליים; ובעוד שהיא נראית כמאמצת את השאיפות למטרות מתקדמות, פוליטיות ופמיניסטיות, היא התעקשה לא להיות חלק מהן. זה היה עמדה אירונית ספרותית, לא רק או בעיקר שאלה של קושי אישי. בספרה המפורסם ביותר, הפנקס הזהוב, שנכתב מיד לאחר המחזה הזה (והקשור אליו בבירור), היא טוענת ש'אמנות היא המראה של אידיאלים בוגדים שלנו'; וברמה אחת, הרומן ההוא והמחזה הזה הם הערות מורחבות על אותה תצפית יודעת ואירונית. לא רק שהדמויות מראים את היכולת האנושית להחזיק אידיאלים סותרים ומבלבלים בו-זמנית בראשם; אלא גם הנטייה לעטוף את האישי בפוליטי מעוררת ספקנות האם ההתחייבויות האצילות ביותר יכולות להיפרד מדרגות של אשליה עצמית.

המחזה מתמקד במערכת היחסים בין אלמנה אמצעית הגיל ואם, מירה בולטון, ובנה טוני, שחזר לאחרונה משירות לאומי כדי לגור בביתם הלונדוני המרחבי אך הצפוף. מירה היא אישה מעוררת עניין אך גם מתישה ומלאת חיוניות, מחויבת למערכות פוליטיות עוקבות מסוגים שונים, בעוד שהיא חיה חיים רגשיים אינטנסיביים עם שורה של 'דודים' (כפי שטוני מכנה אותם) שהחליפו את בעלה שנהרג הרחק בזמן הבליץ. מירה היא אישה שובה לב ומלאת חן לכל סובביה, שמקבלת את החיים במלואם; אך לסינג משתמשת במערכת היחסים שלה עם בנה כדי להציע שהיא עלולה לגרום גם נזק כמו שהיא מספקת. קודם שונתה להאמין שהיא מאוד נדיבה ומתפזרת ובלתי מסודרת להצלחה: היא מופרעת מלא להגיע להפגנה מחוץ לפרלמנט שהיא מוקד הסצנות הראשונות. הבית שלה מלא בקהל חטות ומזדמנים כך שבנה צריך לישון על ספה במסדרון והסביבה עצמה מהווה סמל לבלאגן, למיקום ולהפרעה על ידי מיקום בכניסה לא מסודרת אך מרוצפת בשיש.

חשוב מכול, מירה עושה נזק רב שלא במכוון לאלו שמסורים לה על ידי התעלמות או עקיפה של הרגישויות שלהם לטובת המטרה הגדולה והרחבה יותר. בהיפוך ציפיות יפה, דמות המיוותר המבקשת יציבות, סדר, קביעות בהתנהלות, וקיום ביתי מסודר היא של הבן, ולא של ההורה שבאופן מתמשך מכחישה את אותם אפשרויות. טוני, שאינו פוליטי, תצפיתן יבש ומתבונן מהצד, מראה את עלויות המשפחתיות האישיות של האקטיביזם, ומייחל להישאר לו לעצומי משלו. במקום להגזר מהדברים אלפי מיילים משם, הוא רוצה לחיות בבית בכבוד ב'בריטניה הקטנה והענייה'. התנגשות המחזבייון של אמא ובן מעמיקה עם הכוונות הטובות משני הצדדים ומגיעה לשיא מסעיר ועגום הדדי. התגובה האחרונה של לסינג נראית כמתקוממות: 'אין הרבה מה להיאמר על כנות בפני עצמה'.

במחזה ראשון של סופרת שמשוקעת בקריאה עמוקה ורחבה הייתם מצפים להדים של מחזות אחרים, וכך יש כאן. בנקודות מסוימות מירה נדמית כמשדרת את דעתה של ג'ודית בליס מקדחת השחת, וההחלפות המתוחות בין אם ובן בהחלט חייבות משהו לקאוארד של המערבולת. לטוני יש הרבה מהאופן של ספקנות, שובבות, וערפול של המלט גם כן. ניתן למצוא התייחסויות וסטריאוטיפים אחרים, אבל אף אחד מהם לא חשיבות אם המחזה משכנע בזכות עצמו. וזה ללא ספק עושה. הדיאלוג הוא טבעי מסקרן, שנון, חי ולעיתים עצוב, בעוד שהוא מכיל גם פנינים קטנות של תובנה מחודדת שמתגלות בזו קצת משיחת הטקסט. דמויות מבוססות במיומנות גם בין הגיבורים וגם בין כמה מהדמויות הפחות משמעותיות גם כן. ישנם הזדמנויות טובות כפי שהן מנוצלות ביותר כאן מעל לכל על ידי סוזנה הרקר כחברתה העצובה השכילאה של מירה, מילי בולס, שבקיאה בהשלכות של פעולותיה באופן שאינו ידוע למירה. כמו כן, ישנם הופעות מחמירות מג'ון רינגרוז כמייק פריס, מעריץ בוגר יותר של מירה, שמסירותו הבלתי מוכרת למטרה ולמטרות שלה היא קורבן נוסף של 'כנות', ורוזי הולדן כרוזמרי, בתול במערך הבית העולמי הזה, המצטרפת אליו בקשר משותף עם טוני. בעוד שיש לה מעט למען לומר, היא פועלת בצורה יפה מאחורי הדיבור ובתוך התגובה לדמויות האחרות, כמעט כמו מקהלה המגיבות על המעשה.

עם זאת, המחזה נמדד על איכות האינטרקציה בין מירה (קלייר הולמן) לבין בנה (ג'ואל מקקורמק). כאן המשחק באמת מצוין מאוד. הולמן משנה את הקסם המחברת של מירה והעצב הפנימי שלה, אי-ה-ביטחון והפחד מהזדקנות שמניעים את פעילותה האינטנסיבית. טוב ליבה הכוונה ורצונה הבלתי ניתנת לעצירה לארגון אחרים בלי מחשבה מתאם מאוד מאוזנים בביצוע שמכיל גם חן נוזלי של תנועה, המעניק מומנטום וזרימה לכל פעולה כשהיא במרכז הבמה. המפתח לביצוע של מקקורמק, בתמורה, נימצאת בתנועות שקטותיו וקומתו, האופן בו הוא מושך אותך אל עולמו השקט והביתי בצורה שאינה מתהדרת וחפה, והמוזיקה המילולית היפה שהוא מביא לטקסט שלו.

למחזה לא חסרות חולשות. חלק מהדמויות המשניות הינן שרות בקווים דקים מאוד ומשלא משאירים הרבה מרחב לפיתוח לצד השחקנים. אין אף עם ברור מדוע מירה ופיליפ (ג'ון לייטפוט) הייתה להם תשוקה גדולה כזאת אחד לשני, וסנדי בולס (ג'וש טיילור), עניין האהבה של מירה בתחילת המחזה, נשאר 'משקיף קטן ונרדף', עם התייחסותו לאמו שלו כפי שמתוארת במעט מתסכלת במחזה. כמו כן, לסינג לוקחת כמובן מאליו קרבה פסיכולוגית למלחמת העולם השנייה ולמציאות השוטפת של הפצצה האטומית, שירות לאומי ומציאויות אחרות של שנות ה-50 בלי לשלב אותם בטקסטורה של המחזה באופן סביר. עבור הדמויות הללו זה עשוי להיות ש'פוליטיקה היא באותה התנגשות כמו מין', אבל איננו מרגישים זאת באמת דרך הכתיבה עצמה; והמעורבות של טוני בחייו הצבאיים נעלמת מיד כשהוא מסיר את המדים שלו משניימוך ההחלפת הסצנה הראשונה. אם המחזה הזה מתיישן במובנים מסוימים זה לא בגלל שהרעיונות הגיעו לסיום דרכם כי אם כי הדיונים והסביבה המודרניים נלקחים כדבר מובן מאליו במקום להיות משולבים בעניין.

עם כל חידוש הצגת שאלה שנחשבת היא האם המחזה חי בזכות עצמו שוב או שהוא תלוי בטענות מיוחדות. אין לי ספק שהמחזה הזה יש לו חיוניותו ועוצמתו והוא ראוי לעלות שוב. הוא עושה זאת בעיקר כי הוא מספק תצוגה טובה לתכונות המרכזיות הלא-מאולפות המסמנות את גדולותה של לסינג כהצרפית: מצד אחד ההתגייסות הערוכה לאקטיביזם מאורגן וחיים של התחייבות לאלטרואיזם חזוני מוצגות בעוצמה; אך הן מאוזנות על ידי שקיפותייון ברורה לגבי תערובת המניעים והעלויות האישיות המשולבים בחיים כאלו. מסרה הלא-נוסטלגית של היא שבעולם של ניתוק גובר – בין משפחות, מגדרים, דורות ובתוך האישים שלנו – אין פתרונות אידיאולוגיים ברורים, רק פשרות שלעיתים רבות הן לא נוחות, ושהמיקסימום שאנחנו יכולים לשאוף אליו ברוב המקרים הוא מידה של מודעות עצמית לגבי הסתירות והטעויות האינסופיות שלנו….כל אחד במדבר האישי שלו.

תיאטרון אורנג' טרי ייצר לעצמו נישה ייחודית כאכסניה על יצירות חדשות ותחייה מוקפדת של ספרייה מוזנחת ארוכת שנים. הפקה זו היא תוספת מכובדת לכך ורישום נוסף להצלחה של הבמאי פול מילר וצוות היצירה שלו בעונה הראשונה הזוכת פרסים שלהם.

'כל אחד במדבר האישי שלו' הצגה נמשכת בתיאטרון אורנג' טרי עד ה-16 במאי 2015