סקירה: Hatched 'N' Dispatched, פארק 90 ✭✭✭✭

צילום: פיליפ ליונס Hatched 'N' Dispatched

תיאטרון פארק 90, פינסבורי

02/09/15

4 כוכבים

המחזה החדש הזה מאת מייקל קירק וג'מה פייג' נולד בזכרונות של קירק מילדות בדרבי על סף שנות ה-60. אנחנו על סף שינוי חברתי אך עדיין לא הגענו לנקודת הפתיחה המוכרת של פיליפ לרקין 'בין סוף האיסור על ספרי צ'אטרלי ואלבום ה-LP הראשון של הביטלס'. בעודנו צופים במה שקורה כאן, אנו עדים בדרכים רבות לקומדיה טהורה עם נגיעות אומץ של פארסה, אך יש כאן גם שכבה של רצינות, אפילו חושך, שמתחזק כשהערב מתקדם, עד שבסופו אתה חושב שהקומדיה היא במידה רבה מנגנון הגנה נגד ההשפעות החברתיות המדכאות של סטריאוטיפים מגדריים ודעות קדומות ירושות.

תיאטרון 90 מורכב בעיגול, או ליתר דיוק 'בכיכר'. אנו נמצאים בסלון צפוף ובלוי מתקופת שנות ה-50, עם רהיטים שהרגישו בהם הרבה ושתי נקודות מיקוד - ארון השתיה ונגן התקליטים החדש - שנמצאים בפינות ליד הקהל. הדרמה מתרחשת בזמן אמיתי, עם הפסקה אחת. אנו עדים להתקדמות או ליתר דיוק התדרדרות מסיבת משפחה, שנועדה לציין שני אירועים - לוויה וטבילה.

הבית שייך לאיירין החיוורת והמדוכאת (ונדי מורגן) וביתה סוזן (דיאנה ויקרס). זהו בעלה של איירין, ארתור, שנפטר בפתאומיות אך נדמה כי עזב את החיים באותה מידה פשוטה ובלתי משתמעת בה חי אותם. למרות היותו דיוקן ידידותי המתבונן בנעשה, הוא חולק את אור הזרקורים עם חגיגת ה'הוצה'. אחותה המזלזלתריה של איירין, דורותי (ונדי פיטרס), קובעת שהלוויה והער הכי יתחום עם השירות והמסיבה המתוכננת לחגיגת הגעתם של נכדה האחרון, קליפורד. לכן כל המבוגרים מתאספים לכאורה כדי להכין אוכל ושתיה לאירוע גדול יותר של חברים ושכנים, אך ככל שהאלכוהול זורם כך מוסרת המכסה על קדירת הבעיות והמתחים המשפחתיים. הרבה ממה שמתרחש לאחר מכן הוא מצחיק מאד, אך יש עוקץ בכל בדיחה. זה אינו שעשוע תמים.

צילום: פיליפ ליונס יש הרבה השפעות גלויות במחזה הזה, אך הוא מצליח להטמיע את כולן בקלות. הוא חב הרבה לסדרות הטלוויזיה הממוקמות במידלנדס ובצפון אנגליה שכולנו מכירים. אין כאן דמות שאינה חושפת לנו גילויים מהסוג כזה או אחר. בדרך כלל זה נעשה בצורה מעודנת, למרות שחשתי שהקצב הדרמטי התמהמה מעט לאחר ההפסקה כשנראה שדיברנו דרך הסיפור האחורי של הקאסט באופן מעט מכני. אבל יש גם מקדימים דרמטיים ישנים יותר. לדוגמה, חשתי בנוכחות הרחוקה של When We Are Married של J.B.Priestley בהשלכות, הן המאפשרות והן המערבבות, של גילוי האפשרות שיחסים אינם כה חוקים כמו שנראה. וכשהטון החשיך, קיבלתי יותר מרמז מ-Distant Voices, Still Lives. יש הרבה כאב מודחק ואלימות פיזית (שמאוחר יותר מתפרצת החוצה), רובו נעשה על ידי הגברים מול הנשים. שתיה וחגיגות הן דלק להסתיר ולפענח את הבעיות, כך שבסוף אפשרי שדורותי, המטריארך הבלתי אפשרי, תטען שזה רק מקרה של 'לכל משפחה יש עליות וירידות'. אבל מתחת לזה בעיקרו זהו סיפור של גברים בלתי אפקטיביים המנוהלים בעקיפין על ידי נשים מוכשרות ביותר שנמנעו עבודות ציבוריות אמיתיות ותפקידים במנהיגות. והדינמיקה החברתית הזו יוצרת את הדמות המפלצתית, ג'. "דורותי, שינה את העלילה כולה עם מניפולציות שהיא אשמתה שואליה הסובבים.

נדיר למצוא הפקה 'חדה' כמו זו בשלב כה מוקדם. הכתיבה חדה ושנונה, הבמות, האביזרים, התאורה והתלבושות מתואמת בדיוק, וההופעות עם עין לפוקוס, תזמון קומי וקצב קל שמהם לא הייתם מצפים כשמופע זה רק יצא מפריווי. אך אם תסתכלו על הניסיון של השחקנים האלה בטלוויזיה ובתיאטרון, אז אולי יש פחות הפתעה. ישנם מספר שחקנים בדימוס מכובדים מסדרות טלוויזיה ורבים נוספים עם שפעיאהר של הופעות תיאטרון לונדוניות ורופרטוריות מאחוריהם. בדיוק כמו שהמחזה עשוי היטב כך גם ערכי ההפקה. כל מבקר בוודאי ידרג את ההפקה הזו כאירוע בקלול נהדר ולילה מהנה באופן ברור לצאת לתיאטרון. ברור שהביקורתב ברחה בעפתו רבים לתקונה של קשירת ההקרנה בעת יצורון.

אבל המרכז של הערב הזה טמון בפרטי ההופעות המעובדות, וייתכן שהגדולה של ההפקה הזו אינו הומור הצריחות או העצב והבזבוז שמאחורי רוב החיים המוצגים, אלא הנאה פשוטה של ראייה אנסמבל נפלא המפיק קבוצות גדולות של אנרגיה קומית בלי לאבד את ההזדמנויות לפיתוח פרטיים של קונטקט קימוו ולה וז'ונסי המציאויות בתיאטרון.

צילום: פיליפ ליונס

ונדי פיטרס מקדימה הכל בתפקיד המוביל. היה בהם ממנה יעד המדויק, התרברבות ביתית והעלאה חברתית מטומטמת, אך גם תחושת יתר ברור ונוקב וזוהרה מאשר משפחתה, וכך כל עלייתם החברתית נזקפה לה, עם כל העלות האנושית הכרוכה בכך. כבעלה טדי, קווין מקגווין מורה על תפקיד מעט בלתי מנכאות, אך הוא מנצל את הרגעים שהוא מקבל היטב. כמו כן, כבנם קנת', ג'יימס רייטון נדרוש להתמודד עם מאבק פנימי בין רצונו להופיע כ