סקירה: אבירי הוורד בתיאטרון האומנויות ✭✭✭

ג'וליאן אייבס מבקר את "אבירי הורד" שמוצג כעת בתיאטרון האמנויות בלונדון.

כריס קואולי, אנדי מוס, איאן גארת' ואוליבר סוויל ב"אבירי הורד". צילום: מארק דוסון אבירים של הוורד

תיאטרון האמנויות,

5 ביולי 2018

3 כוכבים

הזמינו עכשיו! הדבר החשוב ביותר שתיקחו מהמופע הזה הוא חווית צוות מבצע נפלא מהווסט אנד - וזהו צוות גדול של 13, מתוכם שלושה הם שחקנים-מוזיקאים שתומכים בלהקת רוק מרשימה של ארבעה נגנים - מציגים 26 עיבודים מרהיבים לחלק מהפופ הטוב ביותר של שנות ה-80 וה-90. יש כאן כ-100 דקות של הופעה מוזיקלית, הכוללות ביצועים בלתי נשכחים של להיטים נהדרים, וזהו אושר מוחלט להיות בחברתם הצמודה - התיאטרון הוא מקום אינטימי ומוכר - של קהל צעיר ומושך עם כישרון מוזיקלי שמוסר את הכל.  הבמאית והכוריאוגרפית רקי פלווס עושה כל מה שאפשר כדי להציג את השחקנים המקסימים הללו במיטבם, וטום דיילינג מאיר עליהם בקנה מידה מפואר, ומחדיר את העין להאמין שהתיאטרון הוא במה גדולה של הווסט אנד, ובכך מציע בידור אפי מרהיב (שזה בערך מה שהמופע מנסה להיות, אני חושב).

רבקה לואינגס, בלו וודוורד, קייטי בירטיל ב"אבירי הורד". צילום: מארק דוסון העיצוב הבימתי והתלבושות של דייגו פיטרך עשוי יותר בעייתי, עם משאיות גדולות הנושאות קטעי קופסאות ענקיים שמסתובבים לתצורות מרשימות, אך משאירים מעט מאוד מקום - במיוחד כשיש הרבה גופים על הבמה - לפלווס לממש את הגאונות הכוריאוגרפית שלה: אלה שמגיעים למופע הזה בציפייה לראות את אותו החן והמרץ שהכניסו אנרגיה והעלו את ההפקה האירופית הראשונה שלה של 'אידיוט אמריקאי' (שהוצג כאן לא מזמן) יהיו מאוכזבים.  העניינים מתרבבים עוד יותר בגלל חישוב מוטעה - אחד מהטובים שהכותבים של המופע עשו - בזילות הזולה של תקציב התלבושות, שהוא למעשה עלבון לאיכות המבצעים על הבמה ואקונומיה מזויפת לחלוטין, שעל המעצב בהחלט לא ניתן להבין מה עשה לא מסובך.  השחקנים נלחמים חזרה נגד זה עם מקצועיות מרשימה, ומכניסים את ליבם לתת הופעות סליחה מהקרקע מופקרות בהוללת הופעות.  אילו רק ניתן היה לשער שהמפיקים אכן בעלי אותו אומץ תיאטרלי.

אדם פירס, איאן גארת'-ג'ונס, מאט ת'ורפ ורובטלן ון קור ב"אבירים של הוורד". צילום: מארק דוסון

לאחר התחלה מבטיחה, עם סיפור חביב ופתיחה של 'Blaze of Glory' שמתחילה את הכדור מתגלגל, אנו מגלים את עקב אכילס האמיתי של העבודה הזו: התסריט.  התכנית כבר הודיעה לנו על סגנון ה'ספר הקישוטים' של 'הכתיבה': היא מציינת אוסף ארוך ורחב של הפניות לעבודות אחרות, מן סוג של '100 הציטוטים האהובים עליכם מאנגלית ספרותית', והזכירה לי - בצורה חזקה מדי - את תכנית הלימודים של קורס האנגלית ספרות באוקספורד.  המקורות שלי אומרים לי שאני לא רחוק מהלית רוח ביניי: האוטורית של ה'טקסט' הזה, ג'ניפר מרסדן, הם אומרים, אחת מהשחקניות הבולטות ביותר בתחום האוהבת לשתף את הציבור באהבתה לחומר המופלא הזה. זה נראה שמרסדן מחבבת, ורוצה לשתף את הציבור באהבתה לקנון הגדול של ספרות האנגלית.  זה נראה הוגן, אבל האם קאנון מוזיקלי רוק'נ'רול הוא באמת הכלי המיטבי להפיץ את האהבה הזו?  ובנייטרלי יותר, למה עלינו לשים לב למורשת הזו בכלל: יש כאן טענה, טיעון?  אם יש לה אחת, מרסדן לא מבטאת אותה.  אנו מקבלים רק שרשרת של 'ציטוטים' מאותו זה ואחר שהוא ומותנים תוהים אם יש לה משהו לומר.  דברים לא נעשים טובים יותר בעקבות התעקשותה שהם נמסרים ללא טיפת הומור או קלילות כלשהי, בקולות החזקים ביותר של שחקני המכון המלכותי הבריטי לדרמה - בעוד הם שרים את שיריהם במבטא המתגנב המתאים של תעשיית הפופ: אני פשוט לא יכול להאמין שהבמאי עומד מאחורי כזה החלטה, זו חייבת להיות החלטה של הכותבת והמפיקים, לא ככה?  איך מרסדן מדמיינת שזה יוסיף לאלמנטים המגוונים של הרכבתה להיות יותר צמודים זה לזה הוא ניחוש של כל אחד.  בואו גם נזכור ש(כפי שאני מבין) למרסדן היו שנים לעבוד על המופע הזה, מה שנתן לה הרבה זמן לזהות ולסגור כל בעיה עם הספר.  שוב, לפי מקורותי, בתהליך זה היא עבדה יחד עם מספר אנשים מכובדים מאוד, ואני מתקשה להאמין שאף אחד מהם מעולם לא העלה את הקשיים האלה בפניה לפני.

כריס קואולי ב"אבירים של הוורד". צילום: מארק דוסון

אם יש מחסור בכוונה (וחוסר ברצון לתקן שגיאות) מאחורי פרויקט זה, יש בבירור הרבה - ובכן, כמות יפה - של כסף.  השכרת תיאטרון בווסט אנד אינה זולה, ומילויו בכמה אמנים יקרים הוא יקר, במיוחד כשיש להם תכנית להרבה שבועות לפניהם.  הרקע של מרסדן כעורך דין מוצלח רווחי, בשיתוף עם בן זוגה המוצלח באותה מידה אם לא יותר, מספקים את המזומנים החשובים להעלות את המופע.  כל הכבוד להם!  בתור חדשות להפקה, אין זה מפתיע שהם עושים טעויות בידיעה היכן וכיצד להשקיע את הכסף הזה; אולי הם יכלו לעשות זוג - ולעשות לנו - כמה טובות ולקבל נכס פחות יוקרתי ומסוכן, כדי ללמוד, כפי שאני בטוח שהם היו צריכים לעשות בקריירות שלהם, בצורה זורמת, רוב הזמן, ואם אפשר בהירות נדרשת גם כאן באופן זה או אחר כל כולו מעורר את תשומת ליבנו ואת הכוונה מאחורי הצלחת היצירה יחד עם עומק יתר מחפר הפקרות הקשור גם זאת חיטוי כמתואר להונאה השפעה על היוצאה המכילה סדר גודל מושלם לניצול יתרונות.

רבקה לואו ב"אבירים של הוורד". צילום: מארק דוסון

כריס קואולי (סר פלומון) הוא כישרון מרהיב עם קול נפלא ונוכחות מופלאה על הבמה.  קייטי ברת'יל (נסיכה חנה) עבדה איתו בעבר - כפי שעשו רבים כאן, והם חופרים בהצלחה זה על זו באופן מופלא: היא שרה עם כוח, בהירות ושליטה אידיומטית מושלמת על החומר. מאט ת'ורפ (סר הוריישיו) הוא יציב ורזונן, ופנים מוכרות כאן מהעלייה הראשונה של פלוז' עצמה של 'אידיוט אמריקאי', ונוכחותו מזכירה לנו בחוזקה איזו הצלחה מזויינת הייתה המופע ההיא; הוא באמת מראה איך שחקן יכול 'לראות דרך' את הרדידות של התסריט כדי למצוא סיפור עמוק ומעניין יותר לספר, והופעתו מתקשרת זאת באופן שהמילים שהוא ניתן בטלפון אינם משיגות.  אוליבר סביל (סר הוגו) יש לו עוצמה וכריזמה, ורבקה ביינברידג' (מלכה מטילדה/בס) היא נלהבת ואצילית.  רבקה לואינגס (ליידי איזבל) היא כישרון נפלא נוסף שמגיע, כפי שהוא החביב רובן ון קיר (ג'ון).  יש לנו גם אדם פירס (מלך אתלסטן/פרנסיס) דרמטי ומשכנע, אנדי מוס (בתור הנסיך הנחשול גוויין), הבלו וודוורד שתמיד נחייה ומשעשע (אמילי) והמשתתפים הליכודיים של איאן גארת'-ג'ונס, קלי האמפסון ותום ביילס.  זהו צוות מדהים.

כריס קואולי בלו וודוורד, קייטי בירטיל, קלי האמפסון, ורבקה לואינגס ב"אבירים של הוורד". צילום: מארק דוסון

הבימוי המוזיקלי מגיע מן המנוסה והמנוסה מרק קרוסלנד, שהוא מתורגמן ללא תחרות של סידורי הקריאה הווקאליים, והביצועים המצוינים של אדם לנגסטון, שמעניקים להם צלילים זורמים על ידי עריכת הדעות של כריס וייברו. לעולם לא תשכחו את הרגעים שהם מציגים: במיוחד, השפעת קולות הגברים ששרים יחד במספרי המקהלה מרהיבה, וגם הביצוע המפואר של הנשים ב'ליקוי מוחלט של הלב', שבו הם נראים צפים בלא כלום שמתמזג עם זה אחד עם השני, ועותתים ב ומו בליבת הרשמים שלנו כהזיות בחלום.  אפילו במופע שמאוהב באופן תיאטרוני לבלדות כוח (פעולה שנייה מציעה חצי תריסר מהן בשורה מאיימת!), זהו הרגעים כמו זה שמזכירים לך איזו חזקה יכולה להיות התכנית.  עם זאת, שוב ושוב, החולשות הבוטות של התסריט מאוד משבשות את ההשפעה המצטברת של השירים הגדולים.  אנחנו מוצאים את עצמנו צוחקים 'על' התכנית, על האנומליה האבסורדית של התסריט, ולא עם זה: היא לוקחת את עצמה ברצינות רבה מדי כדי שזה יקרה.

לטווח הקצר, אם לא ניתן לבצע את התסריט עם שום תחושת הומור מוותרת, אז הפתרון הטוב ביותר יהיה להשליך אותו לגמרי: התכנית לא תהיה גרועה יותר בשל כך, וטוב לה כלל.  חופשיים ממעמס כזה, התכנית עשויה לעמוד בפני סיכוי אמיתי למצוא קהל מעריך. וכולם ייתכן לשים יותר תשומת לב לכוחות הגדולים של ההצגה מבלי להיות מוסחים מחולשות הרסניות שהורסות ומפטירות את התרומות המעולות של כישרונות נהדרים רבים.

הזמינו עכשיו ל"אבירים של הוורד"