ביקורת: מרטיר, תיאטרון יוניקורן ✭✭✭

דניאל אוקיף, נטלי רדמל-קווירק ומרכוס לוקייר ב-מרטיר. צילום: סטיבן קומינסקי

18/09/15

תיאטרון יוניקורן

3 כוכבים

מרטיר הוצג לראשונה בברלין בשנת 2012 ומאז עבר לצרפת ולאחרונה לשיקגו, שם הוצג מוקדם יותר השנה בתרגום של מאיה זאדה, שנעשה בו שימוש גם כאן ביוניקורן. המחזאי מריוס פון מייבורג היה דרמטור ואיש בימוי בתיאטרון המפורסם שאוביהנה כבר למעלה מעשור, שם הפיק עשרה ממחזותיו האישיים וכמה עיבודים בולטים. עבודה זו, כמו רבות מקודמותיה, מנסה להתמודד ולחקור את היקף האכזריות האנושית ההדדית אך בתוך מסגרת נושא שאינו יכול להיות יותר רלוונטי - מהם גבולות הסובלנות? עד כמה צריך להתפשר עם חוסר סובלנות בחברה פלורליסטית? כיצד מתמודדים עם אנשים המונעים להקריב עצמם על מזבח רעיונותיהם, ללא התחשבות בהשלכות על עצמם ועל אחרים?

המחזה מתרחש בבית ספר עכשווי בו בנג'מין סינקלייר (דניאל אוקיף), בעיצומו של גיל ההתבגרות, מחליט להטיל את דגל המרד בשדה האמונה הדתית. הוא החל לקרוא באופן קיצוני את התנ"ך, ובתחילת המחזה הוא מסרב להשתתף בשיעורי שחייה בגלל הלבוש החושפני של הבנות. הוא ממשיך למחות על הסטטוס של אמו כגרושה ומוצא פגמים במרבית המורים וההוראות שלו, כשהוא דורש מהם להתייחס להשקפותיו לא כערכים אלטרנטיביים שווים אלא כבחירות טובות יותר מהמוסדות הסטנדרטיים.

מחאותיו לובשות צורות שהם הרבה יותר רק מהימנעות מהשתתפות. בשיעור חינוך מיני הוא מוריד את בגדיו כדי לסתור את מורו ולהתגרות בה למתן גינוי מוסרי ושימור גבולות, שלא ייתכן כי היא לא מספקת בשיעור עצמו. בחיבור על המהפכה התעשייתית הוא מכניס טעון אישי לא רלוונטי. הוא לועג לכומר הבית הספרי טוב הלב כאיש בתי מדרש ולא כאדם בעל אמונה אמיתית אותנטית. ככל שהמחזה מתפתח, מתמקדים המתח והדיון יותר ויותר בסכסוך שלו עם מורה אחת, אריקה ווייט (נטלי רדמל-קווירק), אשר מתמכרת בניסיון לנצח את בנג'מין במשחק שלו. היא הנציגה והדוברת של הרציונליזם וההבנה המדעית של העולם, מלמדת אבולוציה וטוענת שהיא מציעה הנחוויר לתלמידים מוטרדים. בגרמנית, שם המחזה הוא ברבים ולא ביחיד, והשאלה הסופית העולה בדרמה היא מי המרטיר האמיתי. האם זה בנג'מין או האם זו אריקה? או שניהם? האם יש לבסוף מראית עין של שוויון מוסרי ביניהם?

העומס של המחזה נשען על כוחות הסמכות וכיצד הם בוחרים להגיב, כמו גם על המאתגר. אמו, אינגריד (פלמיניה צ'ינקה) מנסה להאשים את הנהלת בית הספר בהתנהלות לא נכונה מהתחלה ועד סוף - וכאן יש לה נקודה טובה למרות שלא בהכרח מהסיבות שהמחזה רומז. המנהל, שהוא פקיד מפועל, מנסה למצוא איזון בין המורדים והמורים, באופן שרק מחמיר את המצב, והמורים עצמם מגיבים באויריות מיותרת או בעומס רגשי בלתי הולם במקום באופן טיעוני. המחזאי מקבל גולרי טופן בכך שהוא מדגים עד כמה עמדה מוסרית יחסית, מודרנית פלורליסטית של סובלנות, אינה מצוידת כדי להתמודד עם חוסר הסובלנות. אם ביטלת את הגבולות בעצמך, או שאינך יודע היכן למקום אותם, איך תתווכח עם אלה שלא מכירים במונחי ויכוח אלה אך להם יש גבולות ברורים ובלתי ניתנים להזזה משל עצמם? יתרה מכך, הקיצוני נמצא למיקום אידיאלי לשחק על חילופי הטיעון בלאומים פוליטיים כראוי, כפי שעושה בנג'מין בהשפעה הרסנית בסופה של הערב.

נטלי רדמל-קווירק ודניאל אוקיף ב-מרטיר.

אבל מעבר לנקודה זו, האמינות של הדרמה מתחילה להתערער במידה מסוימת. אין די בהעלאת הבעיה הזו והשאירה את כוחות הסובלנות הרשמית והסמכות המסורתית נטולות אפשרויות ברורות נוספות. בכל מסגרת חינוכית, יש אותי לאחת דרכי חיים נוספות, בין אם להתעלם ולא להגב על פרובוקציות של בנג'מין, או להשתמש בהומור ובסאטירה כנגדו, במסורת האנטי-קלריקליזם של ההשכלה. זהו מחזה שבו הקומישב)נים מוצאים הומור במצבים המתארים בהם, אך שבו יש מעט מאוד הבהרות ואור וזניות, סאטירה או ווכטן בטקסט עצמו.

יותר מכך, ישנם פשוט טיעונים טובים יותר למען הסובלנות והגיוון שאפשר לגבין כאן, לא פחות באמצעות העלאת יסודות הנוצריים עצמם לסבלנות בהיסטוריה האירופית שהיו לכל הפחות חשובים כמו ההיסטוריה של רדיפות הנוצריות. זה פשוט תכנוני לייצר את דברים כשמולדותם מוצגות דמויות שיש להן נשק לא מתאים וזעם מפוזר או יחס מוסרי חובבני. הדבר הזה עשוי להיות הערה הולמת על רבות מהתגובות בפועל כלפי הפונדמנטליזם בגין ממשלות ומחנכים עכשוויים, אך כמחזה חקרני של הנושא זה נחנוק בעוסק. אם קיימת סיבה נוספת להחיות את המחזות של ברנרד שו ורוח ג'ואן הקדושה שבהם, יש לנו אותה כאן.

הסופר מתפקיד בהצלחה רבה יותר בחקר היחסים של בנג'מין עם תלמידי חבריו, ואכן יכולנו והיה עלינו לשמוע עוד כך. אחד מהדיאלוגים היעילים ביותר במחזה הוא עם חברו ג'ורג' (פרשיד רוקי), שהוא נכה פיזית. קיימת סצנה מצוינת שבה בנג'מין מנצל את הפגיעות הרבות של ג'ורג' כדי לגייסו לאמונתו הפונדמנטליסטית - זה מבטא בעדינות איך הגיוס מתנהל לעיתים קרובות, ועושה זאת בכך שהוא מראה לנו בדרמה ולא מספר אותנו באורכות מהי הדרכה דיקטטיבית. באותו אופן יש מתח דרמטי אמיתי כל פעם שבנג'מין מפגוש את לידיה וובר (ג'סי רומיאו) החצופה שתופסת את חוסר הביטחון והחרדה המינית שלו ומשחקת על כך בתשובת שכל מוצלחת, לתפוס שליטה במצבים באופן שהתלמידים הכושלים בבית הדין לא מבינים.

ישנה נקודה כללית נוספת שצריך להיעשות. אפילו לפני כמה שנים לפני שהנושא של גיוס ל-ISIL/ISIS התבלט כל כך, היה ברור שהזירה העיקרית שבה מתעמת המפעולה הזאת כיום היא ביחסים בין סוגים מסוימים של פונדמנטליזם איסלאמי והמערב. המחזה הזה לא יכול היה להיכתב בלי שזו תעמוד מוכנה לכך: נצרות עכשווית מפוררת מדי ומפורדה בשל הסיקולריזציה כדי להציע דוגמה כזו באופן רגיל, למעט אולי בחלקים מסוימים של ארה"ב. בעוד שהמחזאי ראוי לקבלת הוקרה על העלאת הנושאים האלה כלל, הדרך שבה הוא עושה את זה עדיין דבר מה של פעילות חופפת. מאז ימי היוונים העתיקים זה היה חלק מרכזי בתפקיד התיאטרון להתעמת ולחקור את החרדות המשותפות של הציבור. כל עוד זה לא נעשה ישירות, עם כל הקשיים הנובע מכך, תיאטרון לא יעמד באתגר המאפשר ממשעת.

ישנן מספר הופעות מצוינות ברחבי הקאסט ואין אף אחת שמאכזבת. אוקיף מגלם את חלקו באלימות משכנעת וברמת מיומנית מעולה ובז עם קורות שנאה מרובדת את יריביו. בתור היריבה הראשית שלו, רדמל-קווירק משרטטת את הדרך הברורה של ההתפרקות שלה בעזרתם של התחמקויות מהמורה ביצורים של מנהל בית הספר מארק לוקייר. קריס דוסאנג' מנצל היטב את המקרה האנקלני להכללה ככומר הגזוז והן של שני חברי הבית הספר המדוברים מנצלומם את הזדמנויותיהם במלואן. פלמיניה צ'ינקה מאירה את הטון של המחזה בכל הזדמנות עם רגעי הומור של אם ובנה מהמאגר, ובריאן לונסדל משלים את הקאסט כבן הזוג של אריקה והמורה להיסטוריות וחינוך גופני שעומד במיטב בתקפיד זה - תפקיד שנראה קצת נטוש מבחינת כתיבה.

הבמה של יוניקורן מציעה תמונת שולחן רבה ומקיפה עבור השיחות האינטנסיביות האלו, אך הבימוי והעיצוב של ראמין גריי שומרים על תנועה טובה ומשתמשים במצרכי היומיום ובשערים של חיים בית ספריים בצורה טובה והמצאתית במיוחד - אנו נמצאים בחלל חלקות מכיתה למשרד, לחצר, לגדות הנהר ולחללים פנימיים ביתיים ללא צורך בהחלפות תפאורה.

זהו ערב של תיאטרון שפחות מטריד מאשר מפתיע, ומציב שאלות רבות יותר ממה שהוא יכול לענות בקלות, וחלק מהבעיה טמון באופן שבו השאלות הללו מוצגות. אולם, זהו אזור שבו שבילים משכנעים מועטים קיימים כיום ובו מעטים המחזאים שהעזו לדרוך כלל. הנושא והתימה מחכים עדיין לולטר, שו או אולי לדיוויד הייר.

המרטיר יציג עד ה-10 באוקטובר בתיאטרון יוניקורן