ביקורת: סופרן שני, King's Head ✭✭✭✭✭

צילום: ריצ'רד דבנפורט סופרן שני

תיאטרון קינג'ס הד, איסלינגטון

19 ביוני 2015

בעונה זו של תיאטרון, בה ההנצחה וזיכרון פרוץ מלחמת העולם הראשונה נמצאים במרכז הבמה, רבות מההפקות הדרמטיות המוצלחות ביותר הן בקנה מידה קטן. במובנים מסוימים, המופע המשובח הזה, שנכתב על ידי מרתה שרימפטון ואלי ראוטלדג' ומבוצע על ידי שרימפטון ואוליביה הירסט, הוא תמונת מראה של מרושש בארץ לא נודעת, שעליו כתבתי ביקורת כאן לא מזמן. שניהם מציגים תצוגות מרהיבות של כישורי משחק, תוך שימוש בז'אנרים מרובים, יצירת דמויות רבות ושילוב בין מצב רוח וסגנון, מוזיקה ומילים כדי ליצור תערובת ייחודית של הומור וסנטימנטליות. כתוצאה מכך, מעשה ההנצחה נעשה מורכב יותר ובסופו של דבר, הייתי אומר, נוגע ללב יותר, מאשר גישה נרטיבית או היסטורית פשוטה. כהיסטוריון בשעות היום ייתכן שתופתע לשמוע אותי אומר זאת, ולעיתים קרובות האמת מוזרה מכל סוג של בדיה מומצאת. עם זאת, על ידי הפרעה, חתרנות וסידור מחדש של העובדות, האמנות לפעמים יכולה להגיע לאמת רגשית עמוקה יותר על העבר וזהו ההישג האמנותי של הצמד הדינמי הזה שעומד על ידם לצד הווירטואוזיות הטכנית שלהם.

רוב הפעולה מתחלפת בין חזית הבית, כאן מיוצגת במטבח ביורקשייר, לחזית המערבית עצמה. אנחנו מתחילים בשנת 1914, והאחיות ג'יין (הירסט) וליז (שרימפטון) מהרהרות מה הן יכולות לעשות כדי לתרום למאמץ המלחמתי. ג'יין מחליטה להתגייס כאחות וליז נשארת לעזור בניהול סניף הדואר המקומי. ג'יין משאירה אחריה חבר אהוב, הנרי, שגם אותו משחקת הירסט, שממשיך לנסות לכתוב לה תוך כדי שהוא מפתח קשר אינטימי מוזר עם ליז. הפעולה אז עוברת לחזית המערבית שם ג'יין לומדת במהירות על האפשרויות והמגבלות המזעזעות של מה שהעבודה הסיעודית יכולה להשיג. יש לנו גם סצנות בתעלות שבהן הנרי, עכשיו מגויס, וחבר שלו, שניהם נמצאים תחת אש; ובשל סדרת תאונות סיכת תליון מגוננת מוצאת את דרכה חזרה לג'יין. הסיפור מבוסס בקווים כלליים על חוויותיה האמיתיות של סבתה של שרימפטון. כל האירועים בסיפור מלוּוים בשירים, שחלקם הולחנו בטרי על ידי הכותבות, חלקם נלקחו מז'אנרים של אולם מוזיקה וקברט מהתקופה, חלקם סולואים וחלקם דואטים, חלקם מלוּוים באקורדיון ואחרים בפסנתר צרוד. יש תנועה דינמית מתמשכת שעושה שימוש מלא במשאבי הבמה, וחירות אימפרוביזציה גדולה שמצליחה אפילו להכיל רגעים של הומור אקראי ובלתי צפוי שנגרם על ידי רצפה חורקת!

אז מה שמבליט את ההצגה הזו כמיוחדת? מעל לכל, אולי, המגוון בטון של השחקניות, הן מבחינה מילולית והן מבחינה ויזואלית. הן יכולות לשנות מפתע קליל, שבירות וחקיינות פוסט-מודרניסטית שנשמעת כמו מתוך פולטי ממלכת חדרים או או, איזו מלחמה יפהפייה! לפחד וטינה של חיילים תחת אש, לפלאגנטיות ואמפתיה חמה במרפאת סיעוד, ולהומור יבש אחד על חשבון השני. העובדה שהמחזה לא מתפתח תמיד בסדר הצפוי של נטורליזם גורמת לך לחשוב בצורה מעמיקה יותר על הנושא והמשמעות שלו. העובדה שניתן לטפל בו בדרכים ומצבי רוח שונים משרתת להראות את מורכבות האירועים והנקודות מבט השונות והתקפות של כל אחד. יש כאן גם תחושת חזותיות מרשימה. בסצנות בית החולים, לדוגמה, הירסט מרימה וחולפת לצד חולצות ריקות כדי להוביל ולסייע לחיילים פצועים לפלטפורמות דמיוניות: זו היא רק אחת מכמה תנועות של חסכנות נוגעת ללב שעובדת ביצירה הזו שכובשת ומזקקת רגעים שמחזה מסורתי היה מתעכב עליהם עם פחות השפעה (למשל, כמעט סדרת אחוזת דאונטון כולה!) בעוד שאיננו מקבלים תמיד את כל העובדות, אנו מקבלים את כל הרגשות הליבה וגם מנקודות מבט רבות ושונות. זהו יצירה מאוד חושית: ישנן כמה רגעים מעוררי השראה בהם שתי השחקניות מבצעות אילתורי צלילים לפני מיקרופון המוגברים בהדרגה וחוזרים כהקלטות.. בהדרגה נלקחים לתוך האווירה של אחד מאותם ימי קיץ אנגליים ניצחיים שאבדו שהיה מקובל לחשוב שהם חלק מאותו קיץ של 1914; או שאנו נשלחים אל הרעשים של אש פגזים ולוחמת תעלה רק לאחר דקה או שתיים של דיבורי כלי. טכניקה וכוונה רגשית עובדים כאן יחד באופן מאוד אפקטיבי.

היצירה נמשכת רק שעה, אך אתה מרגיש בסופה כי עקבת אחרי השחקנים והכותבות במסע פסיכולוגי ארוך יותר ממה שהייתה מרמזת. שתי השחקניות יעילות כמו הגברים כפי שהן כנשים, והן בבידול ביניהן. ג'יין מצטיירת כמסורה, עקרונית ואצילית, אך לא נוקשה או מתוחה; ליז, מצד שני, היא יותר עולמית, חושנית ופגיעה רגשית מאחותה. הנרי הסובל סבל רב אינו חכם במיוחד, אך עדיין הופך לסמל עבור