סקירה: טרטוף, תיאטרון רויאל היימרקט ✭✭✭✭

ג'וליאן איגס מסקר את 'טרטוף' של מולייר, המוצג כעת בתיאטרון רויאל האיימרקט.

צוות השחקנים של טרטוף. צילום: הלן מייבנקס טרטוף

תיאטרון רויאל האיימרקט

29 במאי 2018

4 כוכבים

הזמינו עכשיו בואו נדבר על מולייר! (כפי שפאנץ' היה יכול לומר...) ובכן, זהו חן נהדר ויחסית מוזר, מגיע אל ההיימרקט, כמעין התקפה בוהמית עמוקה נגד אי-המילכוד של ברקסיט בגדה פוגיאנית: סוג של שילוב של יצירתו האהובה - והאחרונה - של ז'אן-בטיסט פוקלין, עם קטעים מתוך תרגומו המופלא של כריסטופר המפטון לתוך הפרנגלזיה, בבימויו הלא-מפונק של ג'רלד גארוטי. לרגע אחד אנשים מדברים באלכסנדרינים מקוריים, וברגע הבא... בוורסי מתורגמת המפטונית. מסכים לתרגום מחולקים על פני האולם, למי שיכול לשמור על קצב הדיאלוג - ואני רוצה לדעת מי יכול. בינתיים, יש הרבה כיף פשוט מלהביט בקירטרון דו-לשוני הזה, ולתת לו לזרום עליכם. עם - מעט - צרפתית, אפשר לקלוט חלק נכבד ממה שמדובר על, והמבט המזדמן בתרגומים יכול להיות מספק רק כדי לשמור עליכם עם התפתחות העלילה, כפי שהיא. השחקנים מעברים הלוך ושוב בין השפות כמעט בלי מאמץ נבדל: חלקם נכנסים למבטא השפה הראשונה, אך רובם כמעט מושלמים בשתי השפות, יוצרים אפקט מקסים מטריד: איך אפשר להיות בטוחים במה שאתם שומעים - האם אנשים באמת אומרים את מה שהם טוענים? וזה, יקירי, כל מהות הדרמה הזו, לא כן?

צוות השחקנים של טרטוף. צילום: הלן מייבנקס

הסידור במשחק הזה פשוט מאוד, וברור מאוד. אורגון הגבוה-בורגני החדש (סבסטיאן רושה, בצורה מכוונות יתרה לגמרי בתור הצבא שנראה לתרבות שאינו ראוי באמת) מאמין שמה שביתו החלק, המינימליסטי שלו, טרה פיליפ סטארק (תודה לאנדרו ד אדוארדס, המעצב), חסר הוא הנוכחות המשערת של איש רוח מיסטי, גורו, ו...טארטוף, שמופיע ולכן ממלא את הפער הצורב הזה עם המעשה בידו בודו, אישה ניצלה של המים, אישה האמריקנית הקונמן-כהן גנב האישית של פול אנדרסון. משפחתו של אורגון חינניים, מתורבתים היטב, ובעלי לבוש מהודר, מלאי סיפוק עצמי שלהם, ובתחילת הדרך אנו רוצים לראות את טארטוף מצליח להשתלט - והוא עושה זאת - ואנחנו כמעט רוצים אותו לנצח, גם אם על חשבוו של נוראי עלות שהוא מטיל.

פול אנדרסון וג'ורג' בלגדן בטרטוף. צילום: הלן מייבנקס

האופן האומנותי שבו מולייר כותב - ואשר המפטון מבין בצורה מושלמת ומפעיל מחדש עבורנו באנגלית - הוא שמוסריות חטאיו תמיד מוצגת באופן שגורם לקצוותיו המסוכנים להתעורר מתוך פירושנו את עצמם: הוא בעיקר מדבר באופן רגוע, כמעט-צמא, שעושה הכל כדי להעביר את רצונו מהכוונה ברורה, לא אשמה פתוחה בכיוון הנטייה של פעולותיו, עוסק המקבל של תשומת הלב שלו. אפילו מחשבה המעברים בין השפות אינם תמיד חלקים או הגיוניים כפי שיכולים להיות, זהי גאוני, ומעורר דאגה עמוק. סצנת הפיתוי הסופית של אשתו של אורגון, אלמיר (אודרי פלוורוט, כל תלבושות מעוררות וכל שיער מושלם), היא השיא של גישה זו, כמו גם נקודת הנמוכה המוסרית של המחזה: ואין פלא שהעבודה נחסמה על ידי השלטונות הצרפתיים. כאן, מולייר כמעט גורע את כללי חברה מקובלת עם הדרישה תחת רגליו, ובו זמנית מציין שזה אחרים - ולא הוא - שמבקשים לתקוף אותם. הניצחון המוחלט מועבר אז בבואו של מה שנראה כסוג של אנטי-מוצדק (דיאבולוס?) אקס מכינה: Loyal, המוצג עם אימת סמ שפארד כמו על ידי ג'ון פאלקנר. סצנה זו מזעזעת אותנו עדיין ישירות בכיסאות הנוחים שלנו, מפוחדים בקלות שבו נעשה שותפים בנקף לניצחון של כזה מונאבנק, של מישהו שכוונתו העיקרית היא לשנמך הכל מה שאנו, אוהבי התיאטרון המכובדים, מחזיקים כקדושים: כסף, רכוש, היררכיה, משפחה, וכו'.

אוליביה רוס, קלוד פרון וג'אז דואל בטרטוף. צילום: הלן מייבנקס

זהו סוג של נס של מולייר לא להשאיר דברים ככה, ובאופן מלאכותי למדי גם כן. הסיום אינו ממש סיום אלא דחיית קטסטרופה בלתי נמנעת, נדחית ליום אחר (או למאה אחרת - אולי לשלהנו?). המפטון שומר לנו כמה מהבדיחות המצחיקות ביותר שלו - והמעודכנות ביותר, בתסריט שהוא עבד עליו לראשונה לפני שנים רבות - לרגעים הסוגרים של דרמה. הכל כיף גדול ומוערך על ידי האנשים האיכותיים שהגיעו לערב העיתונות. איך זה ישוחק עם הציבור הרחב זה תעלומת כל אחד. נצטרך לראות. בינתיים, אם ברצונכם ליהנות מאירוע כייפי יוצא דופן של אומץ ונשמה, לא תמצאו אחד עדיף מזה בחיים הוגנים זה זמן רב, אני לא אמלייב. בסופו של דבר מצאתי את עצמי אוהב להיות בחברת שחקנים נעימים כאלה כמו מאדאם פרנל של אניק לגוף, דמיס של ג'ורג' בלגדן, מריאן של אוליביה רוס, ולר של ג'אז דיל, קליאנט של וינסנט וינטרהלטר, דורין של קלוד פרון, קבצן של סופי דויוץ, קצין של זאקרי פל, פיקו של נדיה קאוול ושלוש של פייקן גרוטי. בעולם הזה, כה נעים, המואר גם על ידי פול אנדרסון, וצליל עשיר על ידי דייוויד גרגורי (מלחין, לורנט פטיטגרנד), אילו שכנים נהדרים הם היו הופכים. כל כך מבדרים. אבל לא הייתי רוצה להיות בהם.

הזמינו עכשיו לטרטוף