ביקורת: הקומיטמנטס, תיאטרון הפלאס. ✭✭✭

הקומיטמנטס בתיאטרון Palace הקומיטמנטס תיאטרון Palace 7 באוקטובר 2013

3 כוכבים

הווסט אנד עומד להיות מוצף במחזות זמר חדשים ומחר נפתחת ההפקה של ג'יימי לויד לעיבוד המוזיקלי של רודי דויל לספרו ולסרטו, הקומיטמנטס, בתיאטרון Palace שבו היא צפויה לרוץ לזמן רב נוכח תגובת התשואות הנלהבות והקהל מרובה הדורות שרוקד במעברים בהצגה של הערב.

זהו יצירה עמוסה בקלאסיקות מוזיקליות נהדרות שמבוצעות ונשמעות היטב. אכן, עבודת הקול של קיליאן דונלי בתפקיד דקו הפרוע והגס היא מהודקת, מרהיבה ומרתקת: יצירת כוח אמיתית.

סוטרה גילמור מספקת עוד עיצוב לסט להפקה בלונדון התורנית, וזה דווקא מצוין ויצירתי כמו שאר עבודותיה - היא מעצבת מאוד מוכשרת שמסוגלת להשיג הרבה עם מעט.

לויד הוא במאי מדהים עם מגוון וטעם יוצאים מן הכלל - נדיר היום שהתוצר שלו אינו מאושר, מרענן או מעורר יצירה - וזה נראה כך גם כאן. הקצב אינו נסחף, הסצנות מלאות צבע ופרטים ואתם ללא ספק שהמוזיקה היא מוקד הערב.

ישנה מעידה מוזרה אחת עם חברי אנפמבל שנכנסים ליציע כדי לחקות בצורה מביכה את הקהל המקורי שאליו הלהקה המוזרה-משהו ניגנה לראשונה, אך פרט לכך זה בימוי כמעט ללא רבב ומורכב כיצירה תיאטרלית.

תמיד לויד מוציא עבודה מצוינת מהאנשים שהוא בוחר לקאסט, אך לא תמיד נכון לומר שהבימוי שלו הוא המתאים ביותר. כאן, כל היצירה נישאת בידי המספר, ג'ימי, והתפקיד דורש שחקן כריזמטי, מאומן ובעל כישורים מגוונים. דניס גרינדל, שעושה את הופעת הבכורה שלו בווסט אנד, נאים ומחמדים במידה, אך אינו בעל הכישורים הבימתיים או הגמישות הטכנית הנדרשת להפוך את התפקיד המרכזי והמוביל הזה למוצלח.

בידיו של גרינדל, אתם רוצים לאהוב את ג'ימי כי הוא כל כך חביב; אבל הדמות אינה חביבה - הוא דוחף, נלהב, נאיבי, שאפתן ונפלא. אם שחקן מוכשר (נאמר הארי מיילינג או מקס בנט) היה משחק את התפקיד הזה, כל היצירה עשויה לבעור באופן שהיא אינה יכולה עם גרינדל. אין זה לומר שהוא רע, הוא לא; הוא פשוט לא באמת מתאים וניסיונו מירבי לא יכול לשנות זאת.

הכל מתמצה ברגע שבו הדמות שרה את מר פיטיפול - גרינדל יכול לשיר ובכל זאת הסתמן שחקן אמיתי ביכולתו להסתיר את היכולת הזו ברגע שבו הדמות מתוודעת בחוסר יכולתה להופיע באמת.

ישנו המום מרהיב וקצת כיף עם הגשם שהכרטיס הוא מחירו בלבד ויש הרבה שחקנים שיש להם רגע בזכות שהם יוצאים - פרט לזוג קריקטורות רעות במכוון, רגיל הלהקה גבוה מאוד.

הבעיה המרכזית נמצאת בספר - דויל אינו מאפשר ליצירה לנשום כך שהסיפורים האחוריים, או אולי אף האישיות של חברי הלהקה השונים, יהיו ברורים. לא צריך להיות קשה לשרטט אותם בקווים ברורים, אך כאן העדיפות נראית כמושגת על ידי טשטוש או הצעת סיפור רקע, כנראה בהיסמך על הידע מהסרט המצליח למלא את החלקים החסרים או להוסיף להם היכרות.

אבל מומחה לסרט מספר לי שהגירסה המוזיקלית לוקחת כיוון שונה מאוד מזו של הסרט ואינה מנסה להיות העתק נאמן או להסביר את סיפור הלהקה במקביל. לכן, אפקט הטשטוש נחשב מכוון מצד המחבר - שלכל הפחות הוא מוזר.

התוצאה היא שישנם הרבה זמרים ורקדנים מוכשרים על הבמה (הלהקה כולה רוקדת באופן מדהים) מלבד הריח הדק ביותר של אופי, אין כאן ידוע.

אך כיוון שעשיית המוזיקה היא מרכז עמוק של הקונפקציה הזו, והמדריון נראה שאינו איכפת, זה נראה יושב להפליג למה שהכותב אינו חשוב כזה למעשה.

אך אינו כך.

וזהו הסיבה לכך שזכר המריבה הזו שמתנהגת מוזיקלית בדיוק טוב באמת תמיד יהווה תטשטוֹש, של תקרית המוסיקאית הלוויינית של הקומיטמנטס, על כתיבת מחזה מוזיקלי שנותנת הערכה מהקורס והבמאית אך לא מהכותב. זה אינו מתאים כמחזה מוזיקלי שישתפר בצפייה שנייה או שלישית, לפחות עם אורח הקאסט הנוכחי. גם אם היה שחקן מנוסה וגמיש כמו ג'ימי, בעוד שהצריף טוב יותר, הפער בין הדמות הזו לשאר יהיה גדול יותר - מה שיכול, אכן, להיות המפתח ל-casting של גרינדל.

זהו ערב מבודר של שירה נהדרת וצחוק מפוזר - אך אינכם צריכים להכיר את הספר או הסרט כדי לדעת שהמחזה הזה יכול היה להיות טוב יותר דווקא אם הספר נכתב על ידי אדם עם הבנה טובה יותר של תיאטרון מוזיקלי. צ'רלי ומפעל השוקולד אין מה לדאוג מתושב זה החדש בPalace. הזמינו כרטיסים להקומיטמנטס