סקירה: טיק טיק בום!, תיאטרון פארק ✭✭✭✭

גיליאן סייקר וכריס ג'נקינס ב-'Tick Tick BOOM!' Tick Tick BOOM!

תיאטרון פארק 90

8 במאי 2017

4 כוכבים

הזמן כרטיסים

ברונאג לגן, במאית במרכז היצירה החדש והמדהים בפינסברי פארק, של החידוש המסודר של הפרמיירה של ג'ונתן לרסון ל-'רנט', המחזמר האייקוני שלו, הופכת במהירות לאחת מהבמאים החדשניים והמחושבים ביותר בארץ.  אכן, היא כל כך קדימה במשחק שבמובן מסוים, אנחנו מנסים להדביק אותה, בעוד שהדמיון שלה רץ קדימה כדי ליצור תגובות חדשות.  ראיתי אותה לראשונה עושה רושם בתיאטרון הקטן של טריסטן בייטס עם הפקה מרשימה של 'The Stationmaster' מאת טים קונור וסוזנה פירס.  בזמן שעוד עיכלתי את זה, היא פרצה למקום הגדול של Southwark Playhouse עם 'Promises, Promises' במוסך מיומן ואמיץ, הפקה כה מבריקה שרק כעת אני מתחיל לשים לב כמה מחושבת ויעילה היא הייתה.  לא ידעתי את זה בזמן אמת, אך חודשים אחרי שסגרה, אני עדיין יכול לראות את הסידורים שלה ואת התכנים של הדמויות, אני עדיין יכול לעקוב אחר התנועות שלהם, לשמוע את המילים שלהם, לראות את הבעות על פניהם, ו—מעל הכל—להרגיש מה זה היה לשבת בתיאטרון כקהל ולחוות את האירוע שהייתה אותה הופעה.  לא כל הבמאים מבורכים ביכולת יוצאת דופן זו של 'הדהוד' עם הציבור שלהם בצורה הזו, להמשך הקשר בין עצמם ובין חברותיהם שהורכבו בכבדת ראש והפקותיהם המפורטות, ולהגיע מעבר לתקופת ההצגה ולחיים שאחריה, כשזה נסגר.  אני חושב אולי לגן עשויה להיות אחד מאותם במאים המדהימים.

ג'ורדן שואו, גיליאן סייקר וכריס ג'נקינס ב-'Tick Tick BOOM'.

אם כן, כל הקרדיט מגיע לקייטי ליפסון מאריה אנטרטיינמנט, שממנה לגן היא, ועם ג'ו סי בראון היא עכשיו בראשות ההפקה הקטנטונת הזו של התמורה המעודנת של שלושת-אנשים חביבים מתוך השעון של לרסון עצמו, שם הוא מנסה הרבה מהרעיונות, המפגעים וההבעות שהיו צריכים להפוך לתחום חיי מלאים ועשירים ב-'ל.ה.בוהם' המודרניזציה המפוארת יותר ומאורגנת במלואה.  מייצגים כאן לראשונה, הצוות גייס כשרון מקסים בשלישייה במרחב הקטן יותר של הבמה: כריס ג'נקינס, שעשה אימפקט כאן לאחרונה עם 'The Burnt Part Boys', חוזר בתפקיד המרשה של לרסון, ג'ונתן, שנאבק לכתוב את המחזמר האמריקאי הגדול בצורת 'סופרביה' שלו (ככל הנראה בלתי ניתן להצגה); וכמו חברים ידידותיים יש לנו את גיליאן סייקר, שמגיעה עם אישורים תיאטרליים ישירים מושלמים, בתור סוזן, וג'ורדן שואו שמביא זוהר וסט אנד בתור מייקל.  כל השלושה מעלים מגוון של תפקידים קטנים יותר, לעתים חולקים אותם, נותנים ליצירה נטייה כיפית ואימפרוביזציונית.

כריס ג'נקינס ב-'Tick Tick BOOM!'

ההופעות שלהם מלאות אהבה ועדינות ושנינות והומור עצמי אירוני ובנוסף תשוקה של האובססיה העצמית.  אלה הופעות שמתרוממות מתוך הדמויות ומתקרבות אלינו.  אני בטוח שהן יבשילו לאורך הריצה.  טכנית, אולי ישנה תקלה אחת או שתיים להתגבר עליהן, במיוחד עם שאלות של שמיעה (ואני בטוח שג'יימי וודס הולך לפתור את הבעיות האלה בעיצוב הסאונד שלו): הלהקה מוגברת אך—עד כמה שידוע על הלילה של הפרסום—הביצועים לא נשמעו כאילו הם מוגברים.

התסריט עצמו הוא סיפור 'מאחורי הקלעים' לכאורה הישיר ביותר של 'ואז אני כתבתי…', אבל מקבל מהפכה פוסט-מודרנית מסיבית.  השירים מכילים יותר גיוון בסגנון מיצג מאשר פורמט ספר מלכותי.  הלהקה החיה הקטנה (האחראית באופן מפואר על ידי מנהל המוזיקלרי של מומחה לרסון, גארת' ברת'רטון), נראית למעשה מנגנת 'בתוך הקירות' של הדירה הקטנה של ניו יורק שלו.  והרהיטים של עיצוב הקולאז של ניק קוראל יכולים להידחף ולהימשך סביב ליצירת טווח עצום של מרחבים וסביבה שונים, כמו גם מצבי רוח ומסגרות עבור 'מספרי' הסיפור שהם הסצנות.  בן מ. רוג'רס מאיר הכל עם תשומת לב זעירה ומוזרה לפרטים מתהדרים עם הכל מקטעי תמונות צבעוניות של ברודווי ועד להבות נרות רועדות כמו בוצ'יני-סק.  האווירה התעשייתית ממשיכה דרך הזמזום האקראי של המזגן או הפליטה של שדרים של עשן מלאכותי.  העולם העירוני הכבד הזה מציע בָּרִיזִים הן את המרכזיות והן את האפיומרית של התנועות האנושיות ברחובות ובחדרי המגורים, במסעדות ובמשרדים ובמכוניות של לרסון.  פיליפ מייקל תומאס מספק את המעברים החלקים אל התנועה שהיא מעניינת ודיאמטרית.

כריס ג'נקינס, ג'ורדן שואו, גיליאן סייקר ב-'Tick Tick BOOM!'

לגן יוצרת מחדש את המחזמר כמשחק.  היא מתקרבת לטקסט לא כספר לימוד ליצירת מחזה קל, צחוקים מהירים ורגש צפוי, אלא כאתגר לעסוק בה—ובכך את מוח הקהל.  היא מרימה לא רק יצירה ידועה היטב, אלא יצירה שממש כמעט אגודה, ונראה שהיא אומרת לנו, 'אתם חושבים שאתם מכירים את זה… אבל האם באמת?'  ולמהרתי אני קולטת שהיא עשתה את אותו הדבר ב-'Promises, Promises', וב-'The Stationmaster', ואני שמחה שדיברתי על זה זאת.  והאפקט כאן הוא שבתוך המופע מסתתר הלקוח של מפגש רציני כלשהו: אדם נפגע כל העת מהנוחות ומבוכה להקשיב—אוי, כל כך בזהירות ובאינטנסיביות—לכל אמירה של האנשים יקרים ונפלאים הללו, כמו מראות, רועדות מול עינינו, בתוך כל שבריר הזמני שלהם.  זה מציע סוג יוצא דופן של 'התקשרות', שבו הקהל מטאפורית מתנדנד על סף של גילוי משהו חשוב ומשמעותי אודותיהם, תמיד מודע לתמונה של הגילוי הזה הולכת רחוק יותר ויותר, נעשית חזקה ומוגדרת יותר תוך שהיא מתרחקת וקשה להתחבר אליה.  עבור מופע שהוא, למעשה, חזרה למכתורת הגדולה והמושלמות יותר 'רנט', הגישה הזו היא לגמרי נכונה.  זה יכול להיות מתחבא בצורה ממש משוגעת, עם סצנות שנכתבות ממוסכלות אחת עם השנייה, שבהן לפעמים בלתי ניתן לראות כל קוהרנטיות מבחינת טון, כוונה, מטרה וסגנון.  עם זאת, אני שמחה לומר שאני כבר רשומות לחזור ולקיים עוד מפגש איתו, ועם החידות האסתטיות שלו, בהמשך הריצה.  זו סוג של הפקה שמתגמלת תשומת לב כזו.

תמונות: קלייר ביליארד

עד 27 במאי 2017

הזמן כרטיסים עבור 'Tick Tick BOOM!' בתיאטרון פארק 90