סקירה: 'שניים' באבוב דה ארטס ✭✭✭✭

צילום: Piers Foley Photography שניים

תיאטרון שרפנל ב'על הבמה של האמנויות'

4 כוכבים

לונדון מכילה כיום מגוון תיאטראות פאב שמציגים עבודות רבות, ישנות וחדשות; אך תיאטרון הסטודיו 'על הבמה של האמנויות' סמוך לכיכר לסטר הוא כנראה תיאטרון הפאב היחיד שבו הבר, הכיסאות והלקוחות הם התפאורה הריאליסטית של ההצגה עצמה. כשהגעתי, הסתכלתי סביב על הכיסאות המוצבים סביב מרחב חצי פונה מול הבר ושאלתי את הברמן היכן כדאי לי לשבת כדי להרוויח הכי הרבה מהמחזה. הוא משך בכתפיים ואמר 'בכל מקום: תהיה ממש במרכז הפעילות.' וכך התברר.

המחזה 'שניים' הוצג לראשונה ב-Young Vic לפני כעשרים וחמש שנה והיה אחד מההצלחות הראשונות של ג'ים קארטרייט. זהו מחזה דו-שחקנים מהיר ומיומן, שבו השחקנים מתחילים מאחורי הבר כמותחתי הבר של פאב בצפון אנגליה, לפני שהם ממשיכים להמציא את עצמם מחדש בזמן אמת כרצף של שניים עשר לקוחות בערב אחד מרגש. מה שאנו רואים הוא למעשה מספר מיניאטורות של דמויות שבהן מצב רוח וטון משתנים במהירות; לפעמים אלו מונולוגים ובמקרים אחרים דיאלוגים בין זוגות. שניים עשר הלקוחות משתלבים עם הופעות חוזרות של המותחתי הבר, כאשר מערכת היחסים ביניהם הופכת יותר ויותר סוערת, לפני דואט סופי ביניהם בסיום הערב שמפזר באופן נוגע ללב הרבה מה שהיה עד כה בלתי ברור ומרומז.

תהיתי מראש האם המחזה עשוי להראות את גילו, אך בביצוע הזה איכות הכתיבה התגלתה בצורה רעננה מאוד והצדיקה יותר מהכל את הפרסים שהוענקו לפני רבע מאה. כמו ב'הלילה שלי עם רג', זהו ההומור החי והאירוני, כלכלת הבנייה האופי והכאב המאותגר של הדיאלוג שמיד מושך תשומת לב. הדרמות האנושיות המנוגדות המתוארות כאן בנגיעות קלות משכנעות כל כך שהן גורמות להיות לא רלוונטי שאין טלפונים ניידים ושאף אחד לא הזמין Double Drambuie בפאב כלשהו ידוע לי מזה זמן רב. במרקם ובטון, הדרמטורגיה מזכירה שני סופרים, שונים על פני השטח, אך קרובים מתחת: טֶרֶנְס דייויס וטֶרֶנְס רַטִיגָן. מחזה זה מכיל סצנות המעוררות את הסולידריות הקהילתית החסונה והסכסוכים הביתיים הגורמים לכם ניסיון יחד עם לימוד של כמות של בדידות חיוורת המשפיעה על ביטויים של ייאוש ואי נוחות מגעילים שהם ראויים לחלוטין לרטיגן של 'שולחנות נפרדים', שעליו הוא חסי רשמית. רבות מהתכונות שמבדילות את העבודה המאוחרת של קארטרייט כבר נוכחות כאן במלואן.

אבל ההצלחה האמיתית של היצירה תלויה הרבה יותר בשני השחקנים עצמם, הן כאינדיבידואלים והן כשותפות. ביצועיהם דורשים שינויי תלבושת, התנהגות ומבטא מהירים רבים עבור מכלול המקומיים המתואר בזמן שהם גם בונים בזהירות את העמימות השופעת והבדידות התמידית של הזוג במרכז המעשה. בשנת 1990 שני שחקנים מוכרים מברוקסייד היוו הצלחה גדולה בהפקה הראשונה, וכמובן גם הפעם לכבוד ג'יימי שלטון וצ'לסי הלפני, שניהם מ'עמק אמירדייל', שמצלחים להתמודד עם האתגרים הטכניים והרגשיים שהוצבו במיומנות וחסד נדיר. בתור שתי דמויות הם מתחברים באופן משכנע לקהל (מטופלים כגלובוס אחרים בפאב), ונכנסים אל האישיות השונות במבטאים, מאנריזמים ושפת גוף מובחנת בקפידה. עם שינויים מיניים של תלבושת, סגנון שיער ואיפור הכל מסתמך על הכישורים של השחקנים ובכך הם מצליחים. כזוג המרכזי הם מצטברים פירוט בהופעתם כך שכשהגילוי מגיע בסצנה הסופית של מדוע הם מתרחקים זה מזה הוא עושה את כל ההשפעה והכוח להשפיע על הקהל ללא תחושה של מניפולציה.

מרגש לקבוע קמיאוזים מסוימים מתוך גלריה מצוינת זו של דיוקנאות, אך ההצגות המרשימות ביותר בעיני היו של הכאב העצמי הצורם וקרבות ההתעללות. הופעתה של הלפני בתור מאהבה שיכור וייאוש, המחפשת להתעמת עם אהובה ואשתו בפאב, עלתה בעומק אמיתי. היא תפסה יפה את ארצות הצל המושפלות שתופסות האישה שלעולם לא תהיה האישה, ונאלצת למרות עצמה תמיד לחשוב על צרכים של אחרים. ולשלטון, אולי רגעו הגבוה ביותר של הערב היה בתפקיד הלא מכיר תודה של בעל אובססיבי, לא בטוח, מתעלל ונכנע בסופו של דבר, שנחוש למצוא אשמה עם כל מילה ופעולה של אשתו. סצנה זו הייתה מלאה באיום וריאליזם ויצרה אחת מאותם עצירות של שתיקות מרוכזות כאשר אתה יודע שקהל כולו מתייחס לדמות ולמעשה.

הייתה לי הסתייגות קטנה לגבי אופן הטיפול בסצנה הסופית. זו מספקת קודה חזקה שבה הסופר והשחקנים צריכים לפעול במלוא המהיר ולנטוש את הגוונים והניואנסים העדינים של החלקים הקודמים. מבלי לחשוף את רצף העלילה, אולי מספיק לומר שטון הכתיבה משתנה בפתאום למצב אגישאב של סכסוך בין זוגות שתמצאו אצל אדוארד אלבי. הקאסט והבמאי (דרן RL גורדון) החליטו לשחק את החומר הרבה יותר לאט מדיאלוג טבעי קודם בין שתי הדמויות המרכזיות, מה שגרם לסצנה להרגיש כמעט אופרטית, במיוחד בהפסקות הארוכות. בעוד שזה נתן משקל נוסף ומשמעות להבקי ולעצבים המתמכרים שלהם, עדיין הרגשתי שזה היה שגיאה. הדיאלוג היה יכול להיות עם אפילו יותר הלם והשפעה אם היה מותח לקראת המסקנה הנבשת של הסיום ללא המשחק המכוון הזה למשקל הכובד; ועדיין זה היה יכול להיות מנוגד טונאלית עם חלקים מוקדמים משופעי רגל וקלילים יותר. בטרמינולוגיה מוזיקלית, מחזה זה באמת הוא נושא עם רצף וריאציות מעוררות שמחה, והסצנה הסופית צריכה להיות עדיין פרופורציונית למבנה הכללי הזה.

בסופו של דבר, 'שניים' הוא ערב מצוין בתיאטרון שנכנס דרך אורכו של שמונים דקות בלי שיהיה זמן, מותיר אותך מלא בהתפעלות כריכוז כל כך מפורט של מבנה עלילה ודמויות עם עמיתות נדירה ומשי רחב רגשי. הופעת החזרה ראויה לחלוטין ומעשירה בכל רמה.

אתה תרצה להישאר לקנות משקה מהבר האמיתי בסיום….

'שניים' פועל בעל הבמה של האמנויות עד 22 באפריל 2015.