סקירה: אלימות ובנו, תיאטרון ג'רווד למעלה ✭✭✭✭

אלימות ובנו

תיאטרון ג'רוווד קומת עלייה

8 ביוני 2015

4 כוכבים

בתיאטרון הרויאל קורט לא הייתה תקופה טובה לאחרונה, ולכן מעודד לדווח כי במחזה החדש הזה מאת גארי אוון יש להם יצירת כתיבה מעולה והפקה בלתי נשכחת שמתיישרת עם המסורת הרדיקלית והמכוונת ליצירת אי-נוחות של התיאטרון הזה. הפעולה מטרידה ולא נוחה לעיתים לצפייה, ועד לנקודת השיא שלה, היא משכנעת לחלוטין. הקאסט מצוין באופן אחיד וערכי ההפקה תואמים לחלוטין את כוונותיו ושאיפותיו של הכותב. הצוות הקריאייטיבי כולו עשה עבודה מצוינת בהבאת היצירה המהותית הזאת (מעל 100 עמודים בטקסט המודפס) בפנינו בהפקה שאינה נגררת או מפסיקה לגרות ולבדר אף לרגע.

הביצוע מסודר ב'סביבה עילאית' בג'רוווד קומת עלייה. אנו מוצאים את עצמנו בסלון מיושן ובלוי של בית בעמקי דרום ויילס. אנו מתחילים עם סצנה פנטזית של 'דוקטור הו' בה הצרור של אורות רצועתיים מעל הבמה יורד להפוך לקונסולת טארדיס וליאם (דוד מורסט) נכנס לנהל את העניינים כמת' סמית' כרופא. הפוגות דומות עם מברגי סוניק וחרבות אור מלוות את חילופי הסצנות. אלה אינן רק דקורטיביות ומבדרות, אלא קובעות נושא מרכזי במחזה הרב-שכבתי הזה, כלומר הצורך של ליאם למצוא היבט אחד של חייו, שבו לרגע אחד בלבד הוא יכול להרגיש שהוא שולט בגורלו, כנושא ולא כאובייקט. זהו דמות בה חוסר הכוח הוא הנורמה, בה האתגר הוא למצוא גם אמצעים לשרוד וגם אמצעים לביסוס עצמי. מהלך המחזה נחקר בדרכים היריבות שבהן הדמויות האחרות מציעות הצעות ופתויים להשגת היעדים האלה תוך יצירת חסמים.

ליאם הוא הבן בן שבע-עשרה של ריק (ג'ייסון יוז), אב מלא שפע, ששמו מאופיין על ידי כינויו 'אלימות', מקוצר, באהבה או לא, ל'פייל'. ליאם גדל על ידי אמו בצפון אנגליה ונאלץ לאחרונה לחזור לאביו בוויילס לאחר מות אמו ממחלת הסרטן, כך שיש לו בסיס מסוים בזמן שהוא מסיים את רמת הצלחות. אין לו אפשרויות אחרות.

הוא מגיב למצב הזה חלקית באמצעות קבלה שקטה של האווירה הבריונית בבית וחלקית דרך בריחה כמו התחפשות כמת' סמית', עם כובע פז וכל השאר. בינתיים, ריק התיישב לשגרה קבועה של שתייה ותענוגות עם התפרצויות של תוקפנות מפגינה שיכולות לפרוץ באופן בלתי צפוי. הוא נוכחות מהדידה מתחילה במילים מועטות, שהתרככו במידה מסוימת על ידי נוכחותה של חברתו הקבועה סוזה (סיוון מוריס) שחולקת את העדפתו לשתייה ולילות רועשים. לתוך הסביבה הביתית הזאת נכנסת ג'ן (מורפיד קלארק), חברה של ליאם עמה רק השתתף בכנס מעריצי 'דוקטור הו'. הפעולה מתרחשת ברציפות לאורך ערב אחד לאחר שג'ן לא יכולה למצוא מונית הביתה ונאלצת לישון אצלו.

בהחלט אין חוסר במחזות מרגשים וקשים העוסקים בנושא של אלימות במשפחה, הסיבות שלה, המניעים וההשלכות על כל המעורבים. אך המחזה הזה מצטיין בשלוש דרכים שונות.

ראשית, הוא מעביר את הנושאים והקונפליקטים באופן מרשים מאוד. תוך שהוא לא מנסה למצוא תירוצים או הקלות למעשי אלימות פיזית או מינית, גארי אוון מומחה בהצבעה על הדרכים שבהן הדמויות מדליקות אחת השנייה בכוונה לפעמים, כדי להשיג תגובה שכנראה תסתיים רע. זה חל על כל הקשרים המעורבים: ליאם הן מתעב את אביו והן נואש לקבלת תשומת ליבו ולזכות בכבודו; סוזה משתוקקת לתשומת הלב של ריק ותלך לאורכים מסוימים ומסרתים כדי לקבל אותה; וג'ן מציגה את עצמה כלפי ליאם גם כחברה וגם משהו יותר מזה, בדרך שמבלבלת אותו ואת הקהל בנוגע לכוונות האמיתיות שלה.

שנית, הכתיבה מראה כישרון נדיר בהמחשת איך כל הדמויות מתקשרות בצורה מזיקה כזו משום שבעצם הן כולן פועלות במרחבים האישיים שלהן ואינן מתקשרות באופן דמיוני אחת עם השנייה בכלל. זה נכון במיוחד במקרה של ריק/פייל שלא יכול לחשוב מחוץ לישות של שתייה יומיומית, ניצול מיני קל ותגובות אלימות לתסכול שהיו הנושאים המרכזיים של חייו. אחד המסרים שהמחזה מציין שוב ושוב, אולי באופן מעט דידקטי בסופו, הוא שסירוב להקשיב או אפילו להבחין באנשים אחרים מוביל באופן בלתי נמנע להטלת נקודות מבט ואגרופים בצורה חד-משמעית.

לבסוף, יש להדגיש מאוד שזה לא רק עמוד ודיכאון במחזה הזה. יש נקודת שיא של הומור יבש ועוזרת עשירה של הברק שנייה לאורך המתח הקשה של אלימות, אשר עוזרות להפוך את כל הדמויות לסימפטיות בנקודות שונות. זה כולל גם את פייל, שיש לו שנינות טבעית וסאטירית כאשר הוא פיכח מספיק כדי להשתמש בה.

ההופעות מצוינות ביותר מכל ארבעת השחקנים, והבימוי קל ונוח, מנצל את המרחב הקטן הניתן במלואו. מורסט מצוין בהעברת אי-הנוחות הגיקית של ליאם, האבל המתמשך על אמו והתערובת הבלתי יציבה, הרגשית לחלוטין, בנוגע לאביו.

יוז סבב את הסט בעוצמה בוערת שמרגישים שיכולה להתפרץ לאלימות בכל רגע. מוריס מנצלת את ההזדמנויות שהוקצו לדמותה שבה יש כמה אספקטים לא מפותחים, וקלארק מספקת תיאור מעודן ומפורט של דמות שלה כוונות אמיתיות נשארות חידה ומקור לבלבול, אפילו עבורה עצמה.

אז למה להחזיק את הכוכב האחרון מההפקה הכבוד הזו? זה פשוט בגלל שאחרי כל כך הרבה עבודה טובה בפיתוח שקט ודמות הסיטואציה, הסיום מפתיע ולא ניתן להשתלבות בקלות עם מה שהיה לפניו. במיוחד נראה שיש ניתוק בין הסצנה הלפני-אחרונה שבה ליאם חודר ומשוכנע כמה מעט ג'ן יודעת למעשה על אהבה וחיים ומה שמתחולל לאחר מכן, שמשנה את הדמויות לכיוונים שאינם מתחברים לכל המגמות הקודמות.

יש, במילים אחרות, מתח לא מפותר בין הפיתוח העקבי והמעיין של הדמות לצורך בטוויסטים נוספים בעלילה. בשבילי, הסיום היה פשוט גלגל רכבת אחד יותר מדי שלא מועיל לא לוויכוח ולא לדרמה.

אלימות ובנו רץ בתיאטרון הרויאל קורט (תיאטרון ג'רוווד קומת עלייה) עד 11 ביולי 2015