סקירה: אנו גאים להציג, תיאטרון בוש ✭✭✭

אנו גאים להציג

תיאטרון בוש

24 במרץ 2014

3 כוכבים

כעת משחק בתיאטרון בוש הבכורה בבריטניה (בבימויו של גבולחן אוביססן) של מחזה של ג'קי סיבלס דרורי, אנו גאים להציג מצגת על שבט ההררו מנמיביה, לשעבר הידוע כאפריקה הדרום-מערבית הגרמנית, בין השנים 1884 - 1915.

כן, זהו השם המלא. אשר באופן מעורר מחשבות מעלה בעיני רוחנו את התיאטרון הפוליטי שמתודלק בכעס וזעם על תקופה לא רחוקה שנוטפת רדיפות, דם ואי צדק. כשאתם נכנסים לאודיטוריום דרך חדר החזרות, כמעט מריחים את הסטודנטים הלא רחוצים שאספו בשקידה אך במעט טירוף את יצירת אמנות המחאה הזו.

אבל למעשה, המחזה בכלל לא כך.

הוא מתחיל בצורה של הרצאה, כשהקהל מוצג בפני ששת השחקנים שיגלמו מגוון רחב של תפקידים וניתנת סקירה כללית של כמעט רצח העם של שבט ההררו. כך מתבסס במהירות הקשר בין הקהל לשחקנים ונקבע הבסיס לערב מרתק של דרמה אפיזודית מסורתית לא-מסורתית המכסה חלק מעורר אי נוחות בהיסטוריה המזעזעת.

אבל למעשה, המחזה בכלל לא כך.

כי ביסודו, היצירה מתעמתת עם שאלות רציניות: איך אנחנו מבינים היסטוריה? איך אנו קשורים לאנשים שנרצחו לפני מאה שנה? איך ניתן לשחק דמויות כאלו בנאמנות? איך מבצעים מודרניים יכולים לקוות לשחק את הדמויות הלא ידועות של העבר? האם הם צריכים? האם תחושה היא יותר חשובה מכל דבר אחר בזמן ההופעה? האם אנשים לבנים יכולים לשחק אנשים שחורים? האם המושג המודרני הסטראוטיפי של מבטאים מתאים אם מסופרים סיפורים אמיתיים? האם יש הבדל אמיתי בין התנהגות בכל מלחמה? האם ריאליזם טוב מאשר מציאות? היכן הקו בין אמנות להיסטוריה? מדוע חלק מהשחקנים הם נרקיסיסטים חשובי-עצמם?

כל זה נשמע שמוביל לערב של דיבור משעמם דידקטי ראוי, עם דמויות יומרניות שממלמלות שורות קלישאתיות ואמיתות גדולות.

אבל למעשה, המחזה כלל לא כך.

באמצעות סדרה של סצנות מרשימות, שחלקן מצחיקות מאוד וחלקן כואבות, החברה של השחקנים חוקרת נושאים אלו בדרכים לא ברורות, שוברת את מוסכמות הדרמה המסורתית ומאתגרת את הקהל להיתפס באתגרים הקשים המועלים.

חלק מהמשחק הוא מדהים בהתמשכותו ועוצמתו. ג'ושוע היל, בהופעת הבכורה שלו על הבמה, פשוט בולט כאיש לבן אחר, שחקן צעיר יהיר וחתיך (ישנם רגעים שנונים ותובנים רבים של "אני שחקן יותר טוב ממך" באינטראקציות שלו עם האיש השחור) שעושה שני דברים מדהימים: הוא מגלם סבתא אפריקאית בנקודה אחת (בלי תחפושת, בלי איפור - רק הוא) והיא לא קריקטורה, היא אמיתית בצורה אינטנסיבית; בנקודה אחרת, הוא מספר סיפור מזעזע על רצח אנוכי של סבא רבא שלו של חייל שחור עמית בניסיון להבין את תחושת חייל גרמני שרצח איש הררו שרק רצה להגיע לביתו. כל מה שהיל עושה הוא מלוטש, חכם וסטייליסטי. הוא כוכב העתיד.

כשהאיש השחור, קינגסלי בן-אדיר הוא גם מצוין. הוא השחקן הרציני והמרוכז, זה שהיה "מאוד מוצלח בגרמניה" (בפיתוי נערות צעירות) והוא נלהב למצוא את הרוח האפריקאית, אך גם נלהב מכיוון שברור לו שהוא מבין את ההררו טוב יותר משום שהוא שחור. הוא גם מעניק הופעה מעודנת ומגוונת והוא יוצר הן את הרגעים הרכים והן את הקשוחים ביותר ביצירה.

שאר השחקנים טובים כולם, אך אף אחד מהם לא באמת מקבל את ההזדמנויות שהתסריט מעניק להיל ובן-אדיר. איישה אנטואן טובה במיוחד בתחילת היצירה, כשהיא מציגה את הקהל בצורה מגושמת למושג, להררו ולשאר השחקנים. היא נפלאה לצפייה ולעולם לא מאבדת פוקוס. קירסטי אוסוולד, האישה הלבנה, וג'וזף ארקלי, האיש הלבן, מפגינים מגוון דמויות מצוין, כמו גם אייזק סבנדקה, שיש לו את המשימה הקשה לסיים את המחזה בשתיקה ובמצוקה אילמת.

זה עשוי לתת את הרושם שמטרת המחזה היא באמת למקד את תשומת הלב במיומנויות של חמשת השחקנים שמעניקים חיים לחזון המחזאית.

אבל למעשה, המחזה כלל לא כך.

יש הרבה דה-קונסטרוקציה מתרחשת כאן - הסט, כפי שהוא, נקרע מול הקהל. סיפור רצח העם של ההררו מתפרק ומוצג דרך פריזמות שונות; מכתבים שהחיילים הגרמנים כתבו; אינסטינקטים של השחקנים לגבי איך ההררו הרגישו למרות היעדר ראיות ממקור ראשון; תחושת היסטוריה; ניתוק העבר; דרכים שונות שבהן קבוצות יכולות לכפות את רצונן על יחידים חלשים יותר או אפילו חזקים יותר.

במבט כזה זה נשמע כמו פרוסה של דה-קונסטרוקציה גרמנית - אבל למעשה, המחזה אינו כזה כלל.

אני באמת יכול לומר שמעולם לא ראיתי הפקה תאטרונית כמו זו קודם לכן. זה מרגיש אנרכיסטי, אורגני, אקלקטי ושיקי - הכל בבת אחת. יש קצב להתרחשויות שהוא כמעט מהפנט. אתם נשאבים לתוך הסצנות שהשחקנים מבצעים בצורה מובנית, אך באותה מידה מוקסמים מהתהליך של החזרות וגיבוש הסצנות האלו. יש בהם הומור, אכזריות וכנות במינון שווה.

וכשסוף סוף האיש השחור נלעג ואז נתלה - זה חומר עוצמתי, מחייב ומפחיד.

וזה משאיר אתכם מהרהרים על מה שראיתם וצמאים לידע על הפרטים המורכבים של רצח העם של ההררו.

בנקודה שיא מסוימת, אישה בקהל חוותה שבץ קל וההצגה נאלצה להפסיק למשך שלושים דקות בזמן שהוענק לה טיפול רפואי והיא נשלחה לבית חולים. כאשר השחקנים חזרו לשחק, הם חזרו על המצב, המתח והאמת הגריטית של הסצנה ששוכעה - כאילו לא הייתה הפסקה.

שאפו להם.