ביקורת: Wink, תיאטרון 503 ✭✭✭✭✭

צילום: Savannah Photographic Wink תיאטרון 503.

12 במרץ 2015

5 כוכבים

החלל האינטימי של תיאטרון 503, מעל The Latchmere בבטרסי, מארח כרגע מחזה בכורה מדהים ומרגיש המציג מחשבות עמוקות מאת פיובי אקלר-פאוול, בבימוי מומחה של ג'יימי ג'קסון, ושתי הופעות מרשימות במרכזו. WINK הוא בעצם שני מונולוגים שונים שנשזרים יחד כדי לפתח את הקשרים האמיתיים והווירטואליים בין הנער מארק (סם קלמוט) והמורה שלו, ג'ון (לאון ויליאמס), שגדול ממנו בעשר שנים בערך.

זהו סיפור של שבוע בחייהם, שנדמה שמתאר את האינטראקציות הנורמליות של חצר, מסדרון וכיתה לצד קצב ההתנהלות הדומסטית הלא פשוטה שלהם, לפני שהוא נפתח לחקירה חשוכה וטורדת באופן לא צפוי של שבריריות הזהות האישית והמשמעות המעורפלת והמסודרת של כל סוגי מערכות יחסים בעידן המדיה החברתית.

מארק נראה בתחילה כמו נער טיפוסי לחלוטין – בין במראה, ביכולות, או באינטראקציות חברתיות – עם יוצאת דופן מיומנויותיו הפנומנליות במחקר של פורנוגרפיה מקוונת. גם ג'ון הוא סוג מוכר של מורה צעיר, ציני ובטוח בעצמו שמודע היטב למראהו טוב ומזמין הערצה מאנשים אימפולסיביים בחיים ובאינטרנט.

מראש נראה שייתכן שהמחזה יחקור אך ורק את הנושא המוכר של ההערצה הלא מוצדקת למורה על ידי תלמיד, אך אנו עוברים במהירות לתחום האפלום יותר כאשר מתברר לשני הצדדים שמרבית חלקים של חייהם הרגשיים מתקיימים במדיה החברתית. מארק מנסה להתקרב לחיי ג'ון על ידי גישה לפרופיל הפייסבוק של חברתו והמצאת פרופיל פנטזיה שיכול למצוא חן בעיניה.

בלי לדעת, ג'ון, שכבר מתרושש את חברתו, מסתכל ומשחק בפרופיל שלה גם הוא, ומתחיל להאמין שהיא מבגידה בו עם חבר מסתורין זה. דיאלוג גובר ומתעמק עם רגעים של הומור גאוני מתהפך במהירות, לפני שהוא מתנגש עם החיים האמיתיים בסיום מותח, מדאיג ומתקדרה יותר, שמותיר את כולם פגועים בדרגות שונות.

סיכום כזה לא יכול להתייחס היטב לפלא ומתיחת עט הגותית של הכתיבה שמייצרת דמויות ושכבות של אירוניה עם תשומת הלב ומלאכות אמיתיות. פיובי אקלר-פאוול יש לה אוזן מצוינת לדיאלוג טבעי שגם כן מיומן בקישורים עוֿדד רבים עם רבאורה גדולה ורגש רטורי אפקטיבי מצד אחד ופתוס אמין גם כן.

הדמיון החי נותן צבע מקרה צדדי, אך הוא חשוב שהוא נשאר די סביר בפי הדמויות. הז'ארגון של אייטינג באינטרנט, התמימות הבית-ספרית, והאוננות הנעורים הגיסה מתרכבים בכישרון אמיתי. יש חיתוך חכמה של דיבור מדווח, הרהור פנימי ודיאלוג ממשי, עם מגוון קצב יפה בין מונולוג והתארה קולנית מהירה. בסך הכל, טקסט זה מציג את אותה עומק רגשי ודאגה לפרטים הקטנים של חיי היומיום שאתה מוצא ב'ג'מפרס להולם' ודוגמאות אחרות של אומנויות במה ריאליסטיות עכשוויות.

יש כאן תובנה פסיכולוגית כמו גם קומדיה מבריקה, והכל יותר אפקטיבי במחסר מסגרת דידקטית. אנו מוזמנים להתחשב כיצד שברירות הברבור צעירים למעשה. מדובר לא פשוט בנושא הגומה בעריצת הגיבור שתתאכזב בהכרח, או השאלה מה צריך להגדיר את ההבדל בין ילד לגבר.

יותר חושב הוא האופן שבו מתחת לשפץ הלא מדובר והלא נדון של האבל בשני הדמויות מונע את ההתבגרות הרגשית האמיתית מלהופיע. בסוף, זה ההכרה ברקע של חיים משפחתיים לא תפקודיים ואיבוד שמביא את מארק להתפתח בזמן שג'ון נחלש להפוך לקליפה חלולה אם כי עדיין נאה. ההונאה העצמית הלא מוכרת שלו, שמצטברת על חוסר ביטחון מוקדמים, מתברר חקור למקור של התנהגות הכי אגוצנטרית והרסנית כלפי אחרים במחזה כולו, וזו הונאה עצמית של ג'ון שהוא נשאר עליה תקוע.

המחזה גם מספק הרבה מידע על ההשפעה הגוברת של האינטרנט על החוש שלנו על עצמנו. היא תופסה את הרגשת הקישור, ההגעעה והתחושה הנלהבת של השליטה הלא מוצדקת שנמצאת לעמוד של משתמשי הכורסא. כשמארק אומר: "אני חוטף, ער, מוחי מלא, עיניי מלאות יותר. אני לא יכול אפילו למצמץ יותר אך אני לא יכול להפסיק להסתכל, להסתכל בחלל זה שבו כל השאר נמצאים. " היא שואלת את השאלה הקשה כיצד ניתן להבחין בין אמת לבדיה בעולם הדייטים באינטרנט, והאם אנו בעצם מפסיקים להאמין במהלך התהליך.

מעל לכל, הדמויות מציגה כיצד הצטברות מהירה ולא מבוקרת של השערות כוזבות מקוון יכול לערבול את המחשבה כמו סרט מהיר. אולי אפשר לבקר את המחזה הזה על עלילה שהופכת פחות אמינה, אך זה איכשהו כל העניין. בעולם המקביל של התקשורת המיידית הpauses העיקריות והבלתי נמנעות בצורות אחרות של אינטראקציה אנושית מוחלכות או מתעלמות.

זהו סכנה ממשית ולא תיאורטית, ואנו נותרים עם השאלה מה זה אומר עבור האותנטיות של מערכות יחסים אישיות כאשר כל כך הרבה מהאיסוף והתקשורת הופכים כעת לווירטואליים ולא באמתיים. עם זאת, נקודת ההגעה הסופית של זה הוא אנושי: שהאינטרנט לא יוצר בפני עצמו הונאה ובגידה אלא רק מוסיף ריבית מורכבת לדיסקונקטים פסיכולוגיים קודמים, ומספק טווח גדול יותר לנזק חברתי ממה שהייתן מקודם.

זה יכל להיות הפקה סטטית שממוקדת רק על קולות הסיפור היכולת ומרתק המחאזי, אך זה ייכל לזכות הצוות הקריאטיבי בכך שנעשה מאמץ רב לחשוב על שילוב תנועה, אפקטי תאורה מתאימים ומוזיקה בלתי נשכחת וערגונית. בנקודות מפתח בסיפור השחקנים יוצרים טאבלואים סמבוליים שמסננים ומייצגים את ההוויה הרגשית של הפעולה. מדובר לא רק בכך שיש תמיד משהו מעלה ומעל למשחק המצוין שמעסיק את העין; זה יותר מכך שהחזות מוסיפה במכוון מימד של היפראליזם אסתטי שמוביל אותך מעבר לאיטליזם הקשה הסגרפי של הטקסט לעולם קולנועי שבו אתה יכול יותר להפסיק ולהבין את המשמעות הרגשית של מה שרק חווית זה עתה.

אין דוגמה טובה ויותר אומנית לכך מאשר הרגע קרוב מאוד לסוף כשהאפר יורד בעדינות על ג'ון כשהוא מתמתח את ידו החוצה: האם זה ההצתה הסמבולית של תקוותיו ותוכניותיו כשהמחזה מגיע לסיומו, או רק פרשנות שקטה על היאוש הלא פתיר שהגיע לו עכשיו, והוא בטוח ייגיע מאוחר יותר למארק ולבסוף - בזמנו – לכולנו – כשהתקוות הזהובות של הנעורים מתוצאות לתסכול מסובל? זה עדות לרושם העמוק שהמחזה עושה על קהל הצופים שבו המשמעויות המילוליות והסמבוליות של הטקסט, הראייה והתנועה משאירות שכבות רבות של תהודה ברגע ארוך של שתיקה מעריכה לפני שהצלחנו להקליט את הערכתנו לתוכנים.

רצף מדהים של שמונים דקות זה חייב לקבל חזרה באישור נוסף בקרוב, אבל בינתיים עשו כל מאמץ לתפוס אותו בשלבים הסופיים של הריצה הפותחת שלו.

Wink נמשך בתיאטרון 503 עד ה-4 באפריל, 2015