בקרוב: הקדמה, תיאטרון טריסטן בייטס

ג'וליאן איבס בוחן את Prelude המציג כותבים חדשים בתיאטרון טריסטן בייטס

Prelude

תיאטרון טריסטן בייטס,

18 ביוני 2018

ג'ואל פישר עשה דבר מאוד נבון בהזמנת המופע של לקסי קלייר, המציג כתיבה חדשה למחזות זמר, לתיאטרון טריסטן בייטס: לאחר שראה אותו ב-Above the Arts לאחרונה, הוא ידע שזה ירוויח מהחלל הרחב יותר - ומהאקוסטיקה הטובה פי אינספור - של ביתו. וכך זה היה: תענוג מוחלט לשמוע את הקולות החדשים הללו בחדר שנתן להם צדק מלא.

כמו בביצוע, כך גם בכתיבה: היה כאן הרבה כישרון צעיר, שנלקח מבתי הספר לדרמה המובילים של העיר. כיום, אנו שומעים הרבה על הקשיים בגישה להכשרה כזו; העלויות הגבוהות והמחסור בסובסידיות זמינות אומרות לנו שוב ושוב שיש באופן הולך וגובר קבוצה דמוגרפית מוגבלת שיכולה לעקוב אחר המסלול הזה. לא רק זאת, כאשר מדובר ביצירת עבודה חדשה, אנשים בדרך כלל כותבים על מה שהם עצמם מכירים, או לפחות מה שהם מבינים מניסיונם האישי. כאשר הרקע החברתי, התרבותי והספרותי של הכותבים כה דומה, זה מוביל בהכרח לדרגות אחידות מסוימות בהשקפה, שאיפות ואמונות. לכן, לא היה מפתיע למצוא את הדמיון הזה משתקף די בעוצמה במוצר שהוצג כאן.

כמובן, זה לא נכון רק לפלטפורמה הזו, אלא לכל תעשיית ההכשרה. מפיקים ברחבי מדיה הביצועים שנים רבות מפנים את תשומת ליבנו לקשיים שהם נמצאים בהם בניסיון לצאת מתוך קשת חברתית - ואתנית - צרה של כישרונות חדשים, ממש כאשר הארץ נעשית בעצם יותר, ולא פחות, מגוונת מבחינה חברתית ואתנית. בעיר הבירה עם הגיוון החברתי הגדול במדינה, בתי הספר לדרמה שרוכזו כאן נראים יותר ויותר מחוץ לתקופה עם החברה שהם שואפים לשרת.

כך היה גם כאן. שמענו סיפורים רבים שמקורם בתשוקות ודאגות של הקבוצה החברתית הזו. בעיקר, אלו יכולים להיאמר כך: 'האם אהיה פופולרי, מצליח ועשיר כפי שאני רוצה להיות?' השתתפות באירוע הזה הייתה כמו לצפות בשעה ארוכה של סלפי. אבל היכן הייתה התחושה שיש עולם ענק שם בחוץ, שמתברר שנמצא רחוק יותר מאורך זרוע? נראתה קצת קשה להשגה.

כותב אחד שנראה שהוא ממוקם היטב לפרוץ מתוך תוך אחיזת הסגר הזאת של אחידות היה הארי סטייל, שבלט בכך שהוא בעל חוש הומור ויכולת לגרום לנו לצחוק: זה היה מרענן מאוד כשנלקח בין כה הרבה כותבים שהיו כנראה משולבים בלקחת עצמם בשל רצינות הכי מכופרת. עבודתו עדיין מאוד 'לימודית' בטון, ומיועדת לפסטיבל אדינבורו, שם הוא יעניין קהל צעיר ודמוי-סטודנטים שמהר. אבל מלאכת הכתיבה שלו - הן של הליריקה והן של המוזיקה - זכורה, בעוד הוא מעבד סגנונות שונים בחיפוש שהיה לכיוון קול אישי. אולי גם הכי משמח, הוא נמנע מהמבטים הכמעט נוכחים של מבטי הפסוידו-אמריקן שאומצו על ידי רוב רובם המהיימר של המופעים המוצעים.

הבעיה עם בריטים שמנסים להישמע כמו אמריקאים היא שכמעט ולא מצליחים בזה בצורה משכנעת. Spotlight מתאר את כשרון החצי הזה כ'אמריקאי כללי', כאילו הצליל של הקול יכול להידמות ל-General Motors, או General Electric. ובכן, אני כל כך מצטער לומר לכם את זה, אך אין כזה מבט קיים, אלא בפעימות הקולו האקראיות של מבצעי בריטניה המאומנים: המבטאים של ארה״ב הם כולם מאוד ייחודיים. לא יתבצע זייף שלם. אתה צריך לקלוע בדיוק. ואם אתה לא יכול, אל תנסה. וכאשר הוצעו לנו דמויות מתקופת המלכים המאמצות את הקול הנס ציוני הזה, זה היה קשה להאמין. אני מתכוון, ... למה?

בדומה לכך, כאשר מדובר על הפלטה המוזיקלית שהוצעה כאן, היא פתחה בהתרבות ושמרה על הקווים של עבודות הצלחה כתובות על ידי יוצרים מבוססים - נחגגים - בווסט אנד ובמיוחד ברודוויי. רק פעם אחת, למעשה, אוזניי התבשלו והתגלו משהו ממש חדש ולא רגיל, והרגע - לצערנו - לא הגיע עד לסוף הטבעות האחרונות של המספר השני לגמרי, על ידי תומאס ריילס, שהשליך לפתע, ובצורה בלתי צפויה ביותר, כמה אקורדים עשירים ומורכבים במיוחד לעברנו, כשמונחים בכמה אחת מהשנייה. ההשפעה הזו חתתה באצבע בולטת בערב סחוף על ידי חזרות ממושכות על קרנושים וטרופות מוזיקליות בשימוש. אדם ייחל שהכישרונות הצעירים הללו יבטחו בכשרונות שלהם וישתחררו מאחרים סגנונות ותווים.

נראה מי מהם, בעתיד, יעשה זאת.