ראיון: אלכסנדרה ספנסר-ג'ונס, מנהלת אמנותית

יואן סטיוארט מדבר עם המנהלת האמנותית של תיאטרון Action to the Word. אלכסנדרה ספנסר-ג'ונס עבדה בעבר על Constance & Sinestra והקבינט של הזעקות, עבורו היא זכתה בפרס MTM:UK לאמנית מתחילה הטובה ביותר, ועל A Clockwork Orange שהתחיל כעת סיבוב הופעות עולמי. המופע הנוכחי שלה, אורסטיאה: חלק 3, אאומנידס נפתח בתיאטרון Camden People's Theatre. אורסטיאה: חלק 3, אאומנידס הוא החלק האחרון בטרילוגיית המחזות שעבדת עליהם. על מה זה בכלל? למעשה, שלושת החלקים הם מאבק מהחושך אל האור, כך שעליך לעבור את כל הקשיים כדי להגיע לגאולה, זו הגרסה היוונית העתיקה לסיפור המשיח והקמת הדמוקרטיה במשמעותה הטהורה ביותר של המילה. לכן החלק השלישי הזה עוסק בלתקן הרבה מהעוולות ולהעלות לדיון לא רק את הפשעים של שלושת החלקים האחרונים, אלא גם את הפשעים של הדורות הקודמים. הכל נופל על כתפיו של אדם אחד זה, שהרג את אמו, אבל במעשה זה הוא לוקח אחריות על דורות על גבי דורות של עוולות משפחתו, שהן נוראיות, לגמרי נוראיות. דומה להמלט, אך הרבה יותר מכיוון שהוא אחראי לכל העוולות שלפניו. נשמע כמו משימה כבדה למדי, הכל הסתדר בשבילך? זו הייתה סיוט כשניגשנו לחלק השלישי בפעם הראשונה! איבדתי את השחקן שגילם את אורסטס בחלק השני, כי הוא קיבל מקום בסיבוב הופעות בינלאומי, שהיה חלומו שהתגשם, ובאופן טבעי החוזה שלנו היה כל כך קצר. והיה קשה לו לסרב לסיבוב הופעות עולמי, אז דחיתי אותו. לא רציתי לעשות את זה בלעדיו. הוא חלק מהותי מהעניין כמוני. הוא השחקן הראשי של הטרילוגיה, טום כריסטיאן. הוא עבד איתי בתיאטרון כמה שנים, הוא שחקן מדהים, הוא נתן לי טייטוס, הוא היה ב-A Clockwork Orange כשהתחלנו, יש לי קשר עבודה טוב איתו. נראה שיש הרבה אנשים עם עניין בהפקה, מה גרם לך לעשות את זה? למדתי את זה ביוונית עתיקה בהתחלה והתאהבתי בסיפור לפני שנים רבות. הרעיון של הקשר ל-1945 לחלק הראשון היה ברור לי. זה משהו שהתנסיתי בו באוניברסיטה, ועשיתי הפקת סדנה של אגממנון שם עם חבורת קורוס של נערות טייסי ה-RAF. פשוט הצלחתי לחקור את הנושא הרבה יותר ולעשות אותו עם חבורת נערות חקלאיות כשעשינו את זה ב-2010. חבורת הקורוס של כל שלושת ההצגות מחוברות בדרכן שלהן. אבל לכולן יש את האופי שלהן, הרקע שלהן, והתרומה שלהן לסיפור. השאיפה הגדולה שלי הייתה להביא משהו בהיסטוריה הקרובה לעלילה כך שנזהה את המאמץ של המלחמה, כך שמלחמת טרויה תהפוך למלחמת העולם השנייה שלנו. הגעה לסוף טרילוגיה לכל אורך חייכם חייבת להרגיש גדולה למדי, אבל עבורך, עם כל העבודה הנוספת שאת צריכה לעשות, האם זה סוף של משהו גדול יותר? זה ענק בשבילי כי התחלנו עם אגממנון ב-2010 כך שזה עניין גדול בשבילי. ובניגוד לסוף הטרילוגיה הזו, חייך עם Action to the Word מתחילים להיות עסוקים הרבה יותר לא כן? יש לך את A Clockwork Orange בעולם סיבוב הופעות; והעבודה שלך מתחילה לקבל תשומת לב. איך זה שינה את החברה? זה רק חזר מהונג קונג בשבוע שעבר והייתי איתו. למעשה, קלוקוורק בעצם... אנחנו באמת חברת שייקספיר. הכל הגיע משייקספיר ועדיין הכל מגיע משייקספיר. קלוקוורק... לקחנו עונה לפסטיבל הפרינג’ ב-2011, באותה השנה היו לנו שלוש הצגות: טייטוס אנדרוניקוס, שהייתה ההפקה של שייקספיר שלנו, קונסטנס וסינסטרה והארון של הצעקות, וקלוקוורק אורנג‘. ככל הנראה לקחתי 26 שחקנים לפרינג', וכל אחד עשה שתיים מתוך שלוש ההצגות. מבחן גדול. מימנו את שכר דירתם, אני חושבת. וכולנו היינו עובדים בעבודה היומית שלנו ומגיעים לדירתי, והיינו עושים חזרות בזמננו החופשי. עבדנו למעשה 40 – 50 שעות בשבוע מעל 30 – 40 שעות עבודה רגילות, והיינו כולנו כל כך נלהבים מזה וכל כך צעירים. הלכנו לשם בתקווה שהם יקבלו תשומת לב, ההצגות. והן עשו זאת, שזה מדהים כי זה אומר שהפכנו לחברה מקצועית, הצלחנו לשלם לשחקנים שלנו, אנחנו בעמדה כזו כיום שבה אנשים שהיו בחברה, סיירו בעולם. ואני כל כך גאה איפה שקלוקוורק נמצא, כי זה היה זמן רב להגיע לשם, אתם יודעים? הייתה לנו הופעת סדנה בגלריות הפרוד ב-קמדן, האורוות הסוסים, שהיו שלוש לילות, מאוד רוקיסטי, מאוד קופץ, בלי תלבושות, בלי תפאורה, כלום... רק משחק. קלוקוורק אורנג' נתפס לעיתים קרובות כיצירה די אלימה. מהתבוננות בתמונות העיתונות של אגממנון וטיטוס אנדרוניקוס, גם הן נראות די מרוגשות. יש לך נטייה לעבודות עקובות מדם? אני בעצם אוהבת עבודה דרמטית, רק השנה התחלתי לעשות יותר דברים טבעיים, בחיים האישיים שלי. יש לי שני כובעים, כמו שאומרים, אני מביימת שותפה ואני עוזרת בימוי, לצד העבודה שלי עם Action to the Word. אני עובדת על יצירה של קרול צ'רצ‘יל בשנה החדשה בבירמינגהם. Cloud Nine. יש לי נטייה לדרמה ודרמה גבוהה. אתגר אמיתי בשבילי יהיה לעשות איבסן, או משהו קצת יותר ארצי. משהו בלי דם? הכל באמת עם דם. בטח שאת יודעת להרכיב צוותים חסונים של אנשים. המחויבות שהקדישו שחקני אדינבורו שלך יוצאת דופן, והצוות הנוכחי שאת עובדת איתו היה איתך 4 שנים ועובד על הטרילוגיה הזו. האנשים שאת עובדת איתם על הצגה נוטים להפוך למשפחה שלך, במובן שאת חיה ונושמת איתם. בטורניר הייתי עם 10 חבר'ה למשך שלושה חודשים. ואז עם שותפתי שהיא אישה (תודה לאל) שנינו נסענו להונג קונג עם 10 חבר‘ה, ואת חיה אחד בכיס של השני, ובאדינבורו כולכם משתפים כמה אנשים שתוכלו להכניס לחדר! אז אנחנו הופכים אחד לשני לבני לוויה, חברים, אחים, אחיות. זה מפריד בין הגברים לבנים; את מבררת את מי את אוהבת לחיות איתו. אבל אנחנו, כולם אוהבים את העבודה זה הדבר הראשון, הם אוהבים את העבודה ו... אני נוטה לא להעניק תפקידים ל'טיפוסים גבוליים' באמת. אני נוטה לקבל אנשים שסביבי שבאמת רוצים להיות שם. זה נהיה יותר ויותר חשוב בשבילי לעבוד עם אנשים ממדינות שונות שזה חדש, ואני נרגשת מזה. זה העבודה הבינלאומית שעשתה את זה לנו, אני נוסעת למדינות שונות ואנשים אומרים ”אה, אני מקבל השראה מהעבודה שלך. אפשר לבוא לעבוד אצלך?” אנחנו לוקחים אותם לאט, אחד או שניים בשנה, הם משתלבים ו... אנשים עוברים הלאה כמובן, אבל לעיתים קרובות הם חוזרים, יוצאים וחוזרים ומעריכים כמה טוב החדר שלנו. הם חוזרים לחדר ומרגישים ממש מבורכים, ואני מקווה, חיוניים. ואיך נראה חדר החזרות כשאתם מתקרבים לערב הפתיחה? זה נחמד כי עכשיו במאמצים האחרונים אני מצליחה לבלות יותר זמן עם הדמויות המובילות עשייה וגורם לי משהו קצת שוברי לב, למען האמת. זה סיפור עצוב מאוד. זה במיוחד יצירה מעניינת לכך, כי זה על אהבה. לכן שנות השישים הן התפאורה המושלמת, כי כל הדברים הרעים שהיו קודם צריך לנקות. הדרך היחידה לעשות את זה היא לא לשכוח מהם או להתעלם מתמיד שהם קרו, להתמודד עימם ישירות ולכבוש אותם בכוח של האהבה. זה מה שהשישים היו באמת – הכחדת הקשיים של המלחמה והאטמוספירה של שנות החמישים – השישים פשוט אמרו, “זה מוזיקה, התגברו על זה!”, “הנה קצת סמי הזיות! התמודדו עם זה!” www.actiontotheword.com